"הזמן השבור". ספק פנטזיה, ספק מדע בדיוני מאת אריאלה בנקיר. ישראלי.
רקע לסיפור:
מיקי גונן, נערה בת 16, איבדה את אביה בתאונת דרכים ומצליחה לשכנע את דודתה ללמוד בפנימייה היוקרתית "שיבולים". היא מוצאת מפלט ונחמה בספריית בית הספר בכל פעם שחבריה לכיתה מתאכזרים אליה.
אבל שום דבר ממה שקרה לה אי פעם לא הכין אותה לספר המסוים הזה...
על מה מסופר?
מיקי נשאבה אל תוך הספר ומצאה את עצמה בממלכת ארבוראה, באי סרדיניה, בימי הביניים.
שום דבר ממה שקרה לה אי פעם לא היה יכול להכין אותה לזה.
ובתוך כך שנשאבה אל הממלכה העתיקה, היא נשאבה גם אל תוך תככים ומזימות נגד המלוכה ונגדה, מתוכם היא יוצאת בעור שיניה.
היא נשאבת גם (איך לא) אל תוך אהבה סוערת.
האם תוכל לחזור לביתה? ואיך? והשאלה הגדולה מכל- האם אביה באמת מת כמו שנוכחה לדעת? או שכל הזמן הזה חיה בשקר?
בקיצור:
היה נחמד, תיאורים יפים, דמויות... הדמויות מעט שטחיות, וגם כשנראה שאיזו דמות מתחילה להשתנות, היא נשארת אותו הדבר. טוב הוא טוב עד הסוף, רע הוא רע עד הסוף... איפה העניין? איפה העומק? בסדר, למדנו להכיר את מיקי, את פייטרו, את המלכה, את ברטה ועוד רבים וטובים (טובים בעיקר, למה לא לומדים להכיר את הרעים?), אבל מי שבאמת עניין אותי היה מי שפחות סיפרו עליו, אלה שידעו על קיומם אבל נעלמו עם הזמן. והם, דווקא הם, עמוקים יותר ונותנים יותר חומר למחשבה. הנסיך? מה עם הנסיך? הזכירו את השם שלו אולי ארבע פעמים בכל 451 העמודים! אבל מה איתו? והקפטן? אני מודה בחיוך שהוא הדמות האהובה עלי. אני מצטערת מאוד להודיע אבל החיים שלו עניינו אותי הרבה יותר מאשר הנשיקות של מיקי, איך היא מבולבלת, איך היא טובה אל כולם, איך היא צוחקת, איך היא בוכה... סליחה, אבל עם כל ההיצמדות של הספר למקורות ההיסטוריים, מיקי היא דמות לא הגיונית. תמצאו לי אדם אחד (אחד!) שאין בו אף רוע או פחד. ועוד אחרי ששני ההורים שלה מתו ושדודה שלה עוברת לאנגליה ושהיא "מוצאת מפלט" בספרייה אחרי שכל הכיתה שלה מציקה לה. אולי אני המוזרה, אבל אם זה היה קורה לי, אני הייתי רוצחת מישהו, ולא מפזזת לי בעולם קסום ותמים עם חדי קרן ורודים וקשת בענן מעל שדה פרחים צבעוניים, ובוכה על כל דבורה שאני מוצאת בין כל הפרפרים.
ועוד משהו: היא נשאבת לספר. רבאק! כמה פעמים כבר עשו את זה לפניה? (ובואו נודה שכל אלה שנשאבו לספר העתיקו מ"הסיפור שאינו נגמר" מאת מיכאל אנדה). באמת, כשקראתי בכריכה האחורית של הספר את המילים "היא נשאבת, פשוטו כמשמעו, לתוך ספר עתיק שמצאה במקרה בספריית בית הספר". מלבד העובדה שמיד חשבתי "מי לעזאזל שם ספר עתיק בספריית בית ספר?", צחקתי לעצמי ואמרתי "או, הנה זה שוב פעם!"
אבל למרות כל הדברים הלא כל כך נחמדים שכתבתי למעלה, הספר עצמו היה בסדר. אפילו בסדר גמור. היה אקשן, הייתה דרמה, הייתה אהבה, היו דברים נכונים, היו קטעים יפים, היו הפתעות, היו דמויות מעניינות (הקפטן שלי, למשל). היה בסדר גמור. וחייבים להודות שהציור על הכריכה יפה.
שווה לקרוא? אם אתם בני 11-12 ומעלה.
(אני מודה שקראתי רק בגלל התחרות שנגמרה אתמול)
ציון:
רקע לסיפור:
מיקי גונן, נערה בת 16, איבדה את אביה בתאונת דרכים ומצליחה לשכנע את דודתה ללמוד בפנימייה היוקרתית "שיבולים". היא מוצאת מפלט ונחמה בספריית בית הספר בכל פעם שחבריה לכיתה מתאכזרים אליה.
אבל שום דבר ממה שקרה לה אי פעם לא הכין אותה לספר המסוים הזה...
על מה מסופר?
מיקי נשאבה אל תוך הספר ומצאה את עצמה בממלכת ארבוראה, באי סרדיניה, בימי הביניים.
שום דבר ממה שקרה לה אי פעם לא היה יכול להכין אותה לזה.
ובתוך כך שנשאבה אל הממלכה העתיקה, היא נשאבה גם אל תוך תככים ומזימות נגד המלוכה ונגדה, מתוכם היא יוצאת בעור שיניה.
היא נשאבת גם (איך לא) אל תוך אהבה סוערת.
האם תוכל לחזור לביתה? ואיך? והשאלה הגדולה מכל- האם אביה באמת מת כמו שנוכחה לדעת? או שכל הזמן הזה חיה בשקר?
בקיצור:
היה נחמד, תיאורים יפים, דמויות... הדמויות מעט שטחיות, וגם כשנראה שאיזו דמות מתחילה להשתנות, היא נשארת אותו הדבר. טוב הוא טוב עד הסוף, רע הוא רע עד הסוף... איפה העניין? איפה העומק? בסדר, למדנו להכיר את מיקי, את פייטרו, את המלכה, את ברטה ועוד רבים וטובים (טובים בעיקר, למה לא לומדים להכיר את הרעים?), אבל מי שבאמת עניין אותי היה מי שפחות סיפרו עליו, אלה שידעו על קיומם אבל נעלמו עם הזמן. והם, דווקא הם, עמוקים יותר ונותנים יותר חומר למחשבה. הנסיך? מה עם הנסיך? הזכירו את השם שלו אולי ארבע פעמים בכל 451 העמודים! אבל מה איתו? והקפטן? אני מודה בחיוך שהוא הדמות האהובה עלי. אני מצטערת מאוד להודיע אבל החיים שלו עניינו אותי הרבה יותר מאשר הנשיקות של מיקי, איך היא מבולבלת, איך היא טובה אל כולם, איך היא צוחקת, איך היא בוכה... סליחה, אבל עם כל ההיצמדות של הספר למקורות ההיסטוריים, מיקי היא דמות לא הגיונית. תמצאו לי אדם אחד (אחד!) שאין בו אף רוע או פחד. ועוד אחרי ששני ההורים שלה מתו ושדודה שלה עוברת לאנגליה ושהיא "מוצאת מפלט" בספרייה אחרי שכל הכיתה שלה מציקה לה. אולי אני המוזרה, אבל אם זה היה קורה לי, אני הייתי רוצחת מישהו, ולא מפזזת לי בעולם קסום ותמים עם חדי קרן ורודים וקשת בענן מעל שדה פרחים צבעוניים, ובוכה על כל דבורה שאני מוצאת בין כל הפרפרים.
ועוד משהו: היא נשאבת לספר. רבאק! כמה פעמים כבר עשו את זה לפניה? (ובואו נודה שכל אלה שנשאבו לספר העתיקו מ"הסיפור שאינו נגמר" מאת מיכאל אנדה). באמת, כשקראתי בכריכה האחורית של הספר את המילים "היא נשאבת, פשוטו כמשמעו, לתוך ספר עתיק שמצאה במקרה בספריית בית הספר". מלבד העובדה שמיד חשבתי "מי לעזאזל שם ספר עתיק בספריית בית ספר?", צחקתי לעצמי ואמרתי "או, הנה זה שוב פעם!"
אבל למרות כל הדברים הלא כל כך נחמדים שכתבתי למעלה, הספר עצמו היה בסדר. אפילו בסדר גמור. היה אקשן, הייתה דרמה, הייתה אהבה, היו דברים נכונים, היו קטעים יפים, היו הפתעות, היו דמויות מעניינות (הקפטן שלי, למשל). היה בסדר גמור. וחייבים להודות שהציור על הכריכה יפה.
שווה לקרוא? אם אתם בני 11-12 ומעלה.
(אני מודה שקראתי רק בגלל התחרות שנגמרה אתמול)
ציון:
 |
| שלוש וחצי סימניות |
