"כולנו אך דמויות בסיפור,
התפקיד למפרע כתוב ותפור.
כולנו הומצאנו לתכלית ידועה,
לא נוכל לחולל חדשות לישועה,
או להשתנות ולהיות לאחרים-
כי איננו אלא דמויות בספרים"

"הסיפור שאינו נגמר", מיכאל אנדה, הוצאת "לנדורי", עמוד 81

יום ראשון, 25 בנובמבר 2012

סוכנות הזמן- פרק שלוש עשרה

שלום לכם קוראים בלוג יקרים.
אז מולכם כתב פרק 13 של הסיפור "סוכנות הזמן".
 (פרק ראשוןפרק שניפרק שלישיפרק רביעיפרק חמישיפרק שישיפרק שביעיפרק שמיניפרק תשיעיפרק עשיריפרק אחת עשרהפרק שתיים עשרה)
קריאה מהנה:


פרק 13:
אני משתחלת מתחת לשמיכה ושיערי מתפזר על הכר סביבי. יום ההולדת היה נפלא, אני מצלמת את עצמי במיטה ושולחת להדפסה לבוקר- מזכרת מהיום הזה.
'את במיטה?' אני מקבלת הודעה בצ'אט מליאו.
'כן, למה? מקנא בדובי שלי?'
'כן, הו כן'
'חבל'
'אז איך היה לך היום?'
'באמת צריך לשאול?'
'זאת הייתה שאלה רטורית'
אני שולחת לו סמיילי צוחק.
'מה את חושבת על מחר? נבריז מפגישת הצוות ונלך לשתות קפה?' הוא שולח ביחד עם סמיילי- נשיקה.
'רוב אמר שזה חשוב...'
'ואם רוב היה אומר לקפוץ מהגג?'
'הייתי חושבת שחייזרים השתלטו על הגוף שלו וזורקת אותו מהגג'
'אז אנחנו לא מבריזים מחר?'
'מצטערת, רק היום יצאתי. וזאת גם המשמרת של ורנון מחר- לא כדאי! (אלא אם אתה רוצה לגמור כמו מייק, מנקה מגשים)'
'אפרופו מגשים...'
'כן?'
'עזבי, אני אספר לך מחר...'
'עכשיו אתה משאיר אותי במתח?'
'ברור' הוא שולח סמיילי צוחק 'לילה טוב, ג'ואי. מקווה שהיה לך יום הולדת שמח' וסמיילי- נשיקה.
'לילה טוב' אני שולחת סמיילי ישן ומכבה את המחשב.
פגישת הצוות מחר תהיה כמובן על לוסי, לא צריך להיות גאון בשביל לנחש. אני מכבה את האור ונשכבת על הכר שוב. ואחרי כמה דקות גם נרדמת.
השעון המעורר שלי מעיר אותי בקולות תרנגול- הצליל היחיד שיכול להעיר אותי- בשעה 9:00 בבוקר. הטלפון הנייד מראה הודעה מלפני עשר דקות 'ארוחת בוקר בקפיטריה!!' מאנדרו. אני קמה ופותחת את התריס בחלון, זה לא עוזר כל כך לתאורה בגלל השמיים האפורים בחוץ, אז אני מדליקה גם את המנורה ופונה לבחור בגדים- ג'ינס וחולצה כחולה- האיפור הרגיל, שיער פזור, והז'קט הלבן. עוד הודעה מאנדרו 'אני גומר לך את כל הדגנים'
'דגנים? בקפיטריה? קרה משהו?' אני שולחת, מופתעת לחלוטין.
'בואי ותראי'
'אני באה' דלת החדר נסגרת מאחורי ואני נכנסת למעלית ביחד עם שני מתלמדים וסוכן.
קומה 55- ק' חצי מלאה בשעה הזאת ואני מוצאת את ליאו, אנדרו ומייק ליד השולחן הקבוע של הצוות הלבן.
"אז ככה" אנדרו משרטט על נייר כמה קשקושים בעוד הוא מכניס כף דגנים בחלב לפיו.
"ככה מה?" אני שואלת ומתיישבת בין ליאו למייק.
"התוכנית" הוא משיב, כאילו זה מובן מאליו.
"אני רעבה"
"ביקשתי משלוח, דגנים וחלב" אומר ליאו ומכניס גם הוא כף מלאה לפיו.
"מקורי" אני מחייכת אליו ולוקחת ממרכז השולחן קערה ומכינה לעצמי ארוחת בוקר. ארוחת בוקר סטנדרטית בקפיטריה של הסוכנות היא בדרך כלל חביתה קרה, אבל לא כשיש את ליאו והמוח המקורי שלו.
הארוחה נהדרת, והג'לי לקינוח נגמר בתוך חמש דקות.
'סיימתם את הארוחה הנחמדה שלכם?' שלושתנו מקבלים יחד אסמס מרוברט.
'כן המפקד' שלושתנו שולחים יחד את אותה התשובה, אומרים להתראות למייק ועולים במעלית עד לקומה 70- קומת אחראים/מפקדים, משהו כמו מועדון לאנשים מבוגרים. לנו יש את הקפיטריה, להם יש את קומה 70- א"מ.
רוברט מחכה לנו ליד המעלית ונכנס בלי לבזבז זמן כשהוא לוחץ על מספר 71- משרדי א"מ.
המשרד של רוב נמצא מאחורי דלת מספר 9 במסדרון קומה 71, והוא מחובר במדרגות לחדר השינה שלו בקומה מעל. כל אחראי/מפקד בעל משרד רשאי לעצב אותו כאוות נפשו. רוב בחר סלון מזמין עם ספות כחולות כהות וכורסה אחת תואמת (אנחנו קוראים לה "כורסת רוב"). בלי שולחן משרדי מאיים, רק סלון, מקרר משקאות קטן ליד הכורסה, ומתוך הרגל מסוים גם קערת סוכריות על שולחן הקפה במרכז. המדרגות הלבנות שעולות בסיבוב לקומת המגורים נמצאות בפינה.
אני חולצת נעליים ליד הספה הקבועה שלי ונשכבת לאורכה, עם הפנים לרוברט, שמרים את המחשב הנייד שלו על ברכיו ומדליק אותו. ליאו נשכב על הספה הקבועה שלו ואנדרו נשכב על הספה השלישית, המאונכת לשלי, ומזיז את בהונותיו קרוב לראשי כדי לעצבן אותי. אני מכה אותו והוא מפסיק, שלושתנו צוחקים.
"התמקמתם?" רוברט שואל ושולף מהמקרר ארבע פחיות קולה וזורק אחת לכל אחד מאיתנו, משאיר אחת לעצמו.
"מה רצית, המפקד?" אנדרו שואל ותומך את ראשו ביד אחת, פותח את הפחית עם היד השנייה. אני נשענת אחורה, חצי מתיישבת, ופותחת את הפחית שלי. ליאו עושה כמוני.
"רק כמה עניינים מינוריים." הוא לוגם מהקולה שלו ולוחץ על כמה לחצנים במקלדת. "כידוע לכם, הצטרפה סוכנת חדשה..."
"כן, ומצרפים אותה אלינו..." אני משלימה ולוגמת מהפחית שלי.
"רוב, אנחנו לא טיפשים" ליאו מסכים איתי.
"אני יודע" הוא מחייך מאחורי המסך וממשיך "לוסינדה תהיה בתקופת ניסיון קטנה איתנו, לא משהו מאוד רציני. פשוט רוצים לראות איך היא תשתלב בחיי החברה וההתנהלות בסוכנות, איך היא מתמודדת עם עבודה בצוות ודברים כאלה בגלל שהיא לא עברה את ההסמכה שלה בסוכנות עצמה."
"ואז..." אנדרו מדרבן אותו.
"אם היא תצליח והכול יהיה בסדר, היא תישאר, אם לא אז לא."
"ומה אתה רוצה מאיתנו?" אני שואלת.
"רק... אל תקשו עליה. זה הכול."
"אנחנו? לעולם לא" ליאו מחייך בעידוד.
"רק רציתי להבהיר את הענייין"
"עוד משהו?" אני שואלת. ואז, כאילו זה היה סימן מוסכם, נשמעת דפיקה בדלת והיא נפתחת באוושוש. לוסי עומדת בצידה השני.
"היכנסי לוסינדה" רוב מחייך "אני נשבע שזו לא הייתה כניסה מתוכננת..." הוא אומר לנו.
אני מקפלת את הרגליים שלי, מפנה ללוסי מקום לשבת. היא מתיישבת על קצה הספה ורוב מציע לה מיץ תפוזים, קולה, או סוכרייה.
"מיץ תפוזים בבקשה" היא אומרת בשקט והוא מושיט לה פחית.
"רוב, היא חדשה! ככה אתה מתנהג?" אני נוזפת בו.
"אה, נכון... שכחתי." הוא מושיט לה גם קשית מהחבילה שהא שומר לאירועים מיוחדים.
"אהה... תודה... אני חושבת..." אני עונה ומחליקה את החצאית שלה.
"לא הלכת לאיבוד?" רוב שואל.
"לא, ההוראות שנתת לי היו מדוייקות ו... אני לא חושבת שאפשר להתבלבל פה... תודה"
"אתם רואים, ילדים? זה נימוס." הוא אומר לנו ושלושתנו גונחים בתשובה, מחייכים על הניסיונות שלו לגרום לה להרגיש בנוח. זה היה ככה גם איתנו, פחות או יותר. ואנחנו הסיבה שהוא מציב קערת סוכריות. אנחנו והכתבה שהוא מצא באינטרנט על ילדים וסוכריות- דרך להצלחה. והיינו בני 14 כשהוא הכיר אותנו.
"על מה את חושבת, ג'ו?" ליאו שואל.
"על הגיל של הסוכריות האלה" אני עונה בחיוך ורוב צוחק.

יום שבת, 17 בנובמבר 2012

סימניות כאלה ואחרות

תמונות של הסימניות המשונות האחרונות שלי, תיהנו:

הספר (הנחמד מאוד) "הזמן השבור" מאת אריאלה בנקיר
~כרטיס רכבת~

הספר השלישי בסדרת "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה", "החיים, היקום וכל השאר" מאת דוגלאס אדאמס (לפוסט על "יום המגבת" לחצו כאן)
~כרטיס תודה קטן שאין לי מושג מאיפה יש לי אותו~

הספר "יצורים יפהפיים" מאת קאמי גרסייה ומרגרט סטוהל.
~קלף מלך תלתן שעבר התעללות קשה~

יום ראשון, 11 בנובמבר 2012

אשמת הכוכבים

אז הפוסט המסורתי, קוראי בלוג יקרים:
"אשמת הכוכבים", רומן נפלא מאת ג'ון גרין.

על מה מסופר?
הייזל היא חולת סרטן בת 16. היא הולכת עם בלון חמצן לכל מקום, מכורה לספר מסוים ולוקה במה שהיא מכנה "תופעות לוואי של סופניות". ויום אחד, בקבוצת התמיכה לחולי סרטן, היא פוגשת את אוגאסטוס ווטרס.

בקיצור:
לא חשבתי שצריך להסביר יותר משלוש השורות האלה ב"על מה מסופר". כי זה פשוט ככה.
גם על הכריכה האחורית של הספר, אם תשימו לב ואם לא, לא מסופר כלום חוץ מ"סיפור אהבה בלתי נשכח, מן הסוג ששובר את הלב ומרחיב אותו בעת ובעונה אחת" ועוד כמה דברים בסגנון.
באמת, שאני חושבת שאני מאוהבת. (עוד על המחומש אהבה הזה- פה, בפוסט "המלחמה על הכוכבים")
הספר הזה..................................................
כשאני חושבת עליו, אני לא מצליחה להסביר כלום. וקחו את זה כמחמאה הגדולה ביותר שאני יכולה לתת.
אתם מכירים את ההרגשה שכל המחשבות מסתחררות בראש ואי אפשר לשלוף אחת ולכתוב אותה? ככה אני מרגישה. יש כל כך הרבה דברים בספר הזה, כל כך הרבה גאונות (לקרוא לזה גאונות?).
יש בו הומור. אבל הומור שחור כזה, בעיקר על הסטראוטיפ של "הילדים חולי הסרטן"- אלה שמקבלים "צ'ופרים של סרטן", אלה שצריכים לרחם עליהם, אלה ש... שהם ככה. וגם הומור שחור על המוות. זה משהו שקורה, ולא רחוק מהם כל כך, כך זה משתמע. 
גם כל הקטעים עם ה... קהילה? קהילה של חולי הסרטן, ומה שמתווסף לזה- כל חולה מקבל "משאלה", למשל. (לא, זה לא פנטזיה, אתם יכולים להירגע. פשוט "משאלה" זה משהו שהחולה יכול לבקש ממשרד מיוחד. זה למה זה בגרשיים).
אבל לא כל הספר הזה ככה, שלא תחשבו לא נכון. זה סיפור אהבה, כמו שכתוב בגב הספר.
ואני לא יכולתי שלא להרגיש כל פרט קטן.
פתאום אחרי הספר הזה הבנתי למה אומרים "להישאב אל תוך העלילה", או אפילו "להזדהות עם הדמות". כי זה, בפשטות, מה שקרה.

ועכשיו הגיל. מבוגרים ונוער מגיל 13-14-15 ומעלה. אני חייבת לציין את הנוער, כי זה נכון. אבל אני לא יודעת אם הוא נכתב במקור לשכבת הגיל הזאת.
אבל לא פחות מזה. אני כמעט התעלפתי בקטעים הרפואיים. (אני לא דוגמא לשום דבר מהסוג הזה, אבל קחו בחשבון)

ציון:
אחרי כל המה שכתבתי
(גם בפוסט המלחמה על הכוכבים)
נראה לכם שלא חמש סימניות?

לוגו סתיו

ערב טוב קוראים יקרים.
וגשם שמח לכולנו.

הנה הלוגו החדש והמהמם לכבוד הסתיו:
אני יודעת שטיפה איחרתי, ויהיו שיגידו שזה כבר חורף. אבל עד עכשיו לא היה ממש מזג אוויר של סתיו, אלא קיץ.
כשיהיה ממש חורף, ויהיה קר כל הזמן, והשמיכה שלי תהיה שמיכת פוך, אז אני אחליף ללוגו חורף. (תודה על התמיכה)








הייתה הפוגה בגשם ביום שבת, אז הייתי בחוץ ממש לפני שהחשיך כדי לצלם.

אהבתם?
גם אם לא, תיאלצו להתגבר. אני אוהבת גשם.

עד הפעם הבאה,
ספיר
שאוהבת את הגשם בצורות שאין לתאר.

יום חמישי, 8 בנובמבר 2012

המלחמה על הכוכבים



הצילו!
זה כל מה שאני מצליחה לחשוב עליו.
הצילו.
הספר. הזה. פשוט.... הצילו!

נעבור לקטע הקליל יותר, ששמו כשם הפוסט: המלחמה על הכוכבים.
אולי לא הבנתם עד עכשיו שאני קוראת ספר (ועוד איזה ספר!). שמו הוא "אשמת הכוכבים" (כפיים) מאת ג'ון גרין.
המלחמה על הספר התחילה באופן משונה במקצת: בשיחה ביני לבין אחותי. המוזר, ואני מאוד מצטערת, הוא שאני לא זוכרת שום דבר מהשיחה הזאת. אז תיאלצו להסתפק, כמוני, בעדותה של בת שיחי.
בקיצור מקוצר, היא כנראה דיברה איתי על הספר הזה והזמינה אותו בספרייה. או שאבא שלי הזמין אותו? אני לא יודעת, אוקיי?
אבל אז לחברה שלי (ומפה אני זוכרת), ליאור המהממת שבטח אמרתי לה לקרוא את הפוסט הזה (היי ליל) לא היה מה לקרוא, אז אחותי, אופיר האחות הכי טובה בעולם (היי פיר) נתנה לה אותו. ואז איכשהו הוא שוב חזר אלינו הביתה.
עכשיו מתחיל הסיבוך: אמא שלי ראתה את הספר וגם שמעה עליו בתוכנית הרדיו האהובה עליה. היא מיד רצתה לקרוא אותו ואופיר אמרה לה שליאור קוראת אותו (בינתיים אופיר כבר סיימה). ובסופו של דבר נוצרה הפסקת אש מוזרה והספר נשאר ללילה אצל אמא שלי, ואופיר הייתה אמורה להחזירו לליאור בבוקר למחרת.
ואז נוצר מצב שבו אמא שלי (היי אמא) ראתה קומדייה רומנטית  במיטה ואני שכבתי לידה וקראתי את הספר.
וכך הוא הגיע לידי, בדרך משונה מעט.
אופיר שכחה לקחת אותו בבוקר, אז הוא נשאר אצלי גם אחר הצהריים, ובערב, ובלילה, וגם היום.
גמרתי אותו, לידיעתכם. פוסט מסורתי מקיף ברגע שאסדיר את נשמתי, אפטר מכאב הגרון שלי ואתכונן לבוחן בערבית.

עד לפעם הבאה
ספיר
שמתחילה לחלות קצת.
עד הפוסט אתם יכולים ליהנות מהכריכה
תיהנו