סוכנות הזמן- פרק עשירי

אם לומר את האמת, ניסיתי לדחות את פרסום הפרק העשירי (!!!) בסיפור "סוכנות הזמן", בגלל שנתקלתי בכמה שינויים בעריכה. הבעיה העיקרית היא שאם אני לא אערוך את הסיפור בצורה הנכונה, הוא יהיה קצר מדי, אז אני צריכה לערוך אותו בצורה מסוימת כדי שיהיה ארוך יותר. וזה מוביל לבעיה השנייה- אני שונאת לערוך.
אבל אני אסתדר, אחרי שאתמול פשוט ישבתי וחשבתי מול דף הוורד החצי ריק. ויהיה סיפור.
(פרק ראשון, פרק שני, פרק שלישי, פרק רביעי, פרק חמישי, פרק שישי, פרק שביעי, פרק שמיני, פרק תשיעי)

פרק 10:

"אתה בטח צודק" אני אומרת.

הוא יוצא מהמעלית בקומה שלו ומחייך "אה, את גם מצלמת לעיתון של לורל?" הוא מסתכל על תיק המצלמה שהבאתי איתי.

"כן, הגיליון האחרון היה די משעמם. אז חשבתי לשלוח לה כמה תמונות"

"אותי תפסו למטה בשבוע שעבר. איך קוראים לו? ההוא... אממ... לא משנה. הוא תפס אותי וגזר עלי ארבעה ימים של עינוי בקפיטריה- לנקות מגשים." הוא מצביע אל עמדת המגשים העמוסה שמאחוריו.

"אז לא נותנים לנו להכין את האוכל. אבל אני לא חושבת שאני רוצה לדעת מה יש בתוכו."

"גם אני לא" הוא אומר. דלת המעלית מתחילה להיסגר.

"אני אראה אותך היום בערב" הוא אומר.

"ביי"

עוד 55 קומות לרדת.
שונאת את זה.
אני מדביקה הזמנה גם בבטן המעלית, על זה לא חשבתי קודם, ומתיישבת בסחרחורת.
כשהמעלית מגיעה לקומת 0-כניסה, אני קמה ומתמתחת. הדלת נפתחת ואני רואה את הגב של אחד האחראים. הוא מסתובב אלי. שיין. אני נאנחת בהקלה. הוא ייתן לי לצאת.

"שלום ג'ורג'יה, יוצאת החוצה?"

"כן" אני אומרת ונותנת לו את התיק שלי לבדיקה. שיין הוא מאלה שחושבים שאם יהיה לנו חופש אז לא נתמרד, הוא מבין אותנו, אבל אסור להוציא ציוד סוכנות מהבניין. בשום אופן. זה החוק הראשון.

"את בסדר" הוא אומר ומחזיר לי את התיק. "מצלמת?"

"לעיתון" אני מהנהנת.

"טוב" הוא מושיט לי שטר של חמישה דולר "קולה בבקשה"

"אוקיי" אני מחייכת אליו ולוקחת את הכסף, הרבה מהאחראים עדיין נשארים עם ההתמכרות המשעשעת לקולה. אני פותחת את המטרייה.

"אל תחזרי מאוחר מדי." הוא מזהיר אותי לפני שאני יוצאת "שלא תצטנני"

"אני אזהר" אני עונה לו ויוצאת החוצה.

הקור מקפיא את לחיי ברגע שדלת הבניין נסגרת מאחורי. רחובות מרכז ניו-יורק האפורים והאהובים. אני שואפת אלי אוויר קפוא ושלג יבש ומתחילה ללכת, סוגרת את המטרייה תוך כדי ומרגישה את השלג על בגדי. לא לקחתי איתי את משנה הטמפרטורה שלי- החוק להוצאת ציוד סוכנות. למרות שהוא נחשב כחצי ציוד פרטי, כמו המחשבים הניידים והבגדים. אבל אני אוהבת את הקור של ינואר.

אני נכנסת לבית הקפה הקרוב וקונה קפה רותח כדי לשרוף את הלשון שלי ומכניסה לכיסי מלאי של שקיות סוכר, נראה שאני גומרת אותן מהר מדי עם כל כוסות הקפה שאני שותה בסוכנות. אני מצלמת דרך החלון את השלג וחושבת על המילים שיהיו בכתבה שלי 'דיווחי חוץ. כתבת- ג'ורג'יה. היום, ארבעה בינואר יום שישי, יצאתי החוצה בקלות יחסית, שתיתי קפה ב"סטאר באקס" וחידשתי את מלאי הסוכר שלי. קר ונעים בחוץ, שלג יבש כמו קלקר ושמי מתכת אפורים. החורף הניו-יורקי רגיל למדי. מינוס שלוש מעלות צלסיוס, אולי טיפה פחות. נצלו את הזמן הנהדר הזה לטיול בחוץ ולאגירת בקבוקי קולה למלאי החורף.

רק היום בצהריים חזרתי ממשימה בקיץ אירופאי במאה החמש עשרה. אתם יכולים לתאר לעצמכם את  השינוי המרענן...'

אני מסתכלת בשעון שלי. השעה רבע לחמש. כדאי שאזדרז. אז אני יוצאת אל עבר הסופר-מרקט.
שם אני ממלאת עגלה בכמויות עצומות של בקבוקי קולה ושקיות צ'יפס- ההתמכרויות של כל ילדי הסוכנות בנוסף להתמכרות המזוכיסטית לג'לי הירוק.

כשאני מסיימת כבר חצי חשוך בחוץ והשעה חמש וחצי. אני מעמיסה על עצמי את 'הסחורה' ומתחילה ללכת בצעדים כושלים את שלושים המטרים המפרידים ביני לבין בניין הסוכנות. אני מסתכלת על הרגליים ולא שמה לב שאני נתקלת במישהו. חצי מהסחורה מתפזרת על המדרכה.

"אוחח... סליחה" אני מסננת, למרות שהוא זה שנתקע בי, ומתכופפת להרים את כל מה שהוא הפיל.

"אני זה שצריך להתנצל..." הוא מתכופף מולי ועוזר לי להרים, מכניס את הדברים אחד- אחד לשקיות.

כשכל הדברים בתוך השקיות הוא מרים שלוש מתוך החמש "אני ראיין, ראיין ויליאם, דרך אגב" הוא מושיט את ידו מתחת לשקיות.

חוק שני. אסור ליצור קשר עם אנשים חיצוניים. יש לנו אויבים, וזה יכול להיות כל אחד.

אני לוקחת מידיו את השקיות ומאזנת אותן בידי, פונה לעבר הבניין ומתחילה ללכת.

"היי, חכי!" הוא מושך בידי ומפיל שתי שקיות.

אני פולטת כמה קללות באיטלקית "אתה חייב להפסיק לעשות את זה" אני מתכופפת שוב ומכניסה את שקיות הצ'יפס לתוך השקית.

"מצטער, לא ענית לי... תגידי, את חדשה באזור?"

"לא..."

"אני לא חושב שראיתי אותך פה... ומה אלה כל הדברים האלה?"

"תגיד, אתה חדש באזור?"

"לא..."

"ומה אלה כל השאלות מעצבנות?"

"מה?"

"פשוט... תן לי" אני שוב מעמיסה על עצמי את השקיות.

"תני לי לעזור לך, בכל זאת הפלתי אותך פעמיים. איפה את גרה?"

אני לא עונה ומתחילה ללכת אל הדלתות הבטוחות של בניין הסוכנות.

'היה איזה מישהו שנתקל בי פעמיים! פעמיים, אתם קולטים? והוא הפיל את כל הסחורה שלי בכל שתי הפעמים האלה.
סוכנים וסוכנות יקרים. אם אתם רואים מישהו עם שיער חום כהה שנכנס לו לעיניים הבהירות שלו, ויש לו כובע מפוספס כחול אדום (כאילו, מה הוא חושב לעצמו?) ומעיל כחול, תתנו לו סטירה ו/או אגרוף ותגידו לו שזה ממני. תגידו לו שזה ממי שהוא נתקל בה פעמיים (הפעם השנייה הייתה בכוונה, אני בטוחה). לא אמרתי לו את השם שלי, תירגעו סוכנים בכירים ואחראים כאלה או אחרים, ואפילו לא נגעתי בו.'

כן, זאת תהיה תוספת מעניינת לכתבת-החוץ שלי.

"היי שיין" אני אומרת, ממהרת להכניס את הסחורה ל"תא" (שמיועד בעיקר למשלוחים) וזורקת אליו בקבוק קולה מאחת השקיות.

"תודה, ג'ורג'יה" הוא מחייך אלי.

"תמיד פה" אני מחייכת בחזרה ונכנסת למעלית, לוחצת על כפתור 55-ק'.




אהבתם? פרק אחת עשרה

ראש השנה

החלפתי את לוגו בית הספר:

ללוגו ראש השנה העברית החדשה, שמתחילה מחר:

יצא יפה, אתם לא חושבים?

מה עוד רציתי להגיד לכתוב??
סבתא שלי הכינה מיונז!!! היא מכינה אותו רק לחגים:

ככה הצנצנת נראית אחרי יום. ברקע אפשר להתאמץ ולראות את אחותי.













אז שנה טובה ומתוקה לכולם!!

מזכירה שהעליתי את הפרק התשיעי בסיפור "סוכנות הזמן".


אוהבת,
ספיר

סוכנות הזמן- פרק תשיעי

כל כך הרבה קוראים בכל כך מעט זמן!!
(פרק ראשון, פרק שני, פרק שלישי, פרק רביעי, פרק חמישי, פרק שישי, פרק שביעי, פרק שמיני)

פרק 9:

אני יורדת לקומה 59, אנחנו קוראים לה "חדר המכונות", החדר היחיד בקומה. זהו; חדר גדול ומלא בציוד אלקטרוני שלא חלק מהרכוש שהסוכנות נותנת לסוכנים. מדפסות, למשל. וגם מאה מחשבים בערך לשימוש המתלמדים (שעדיין לא סוכנים).

מספר גדול של מתלמדים עובדים על המחשב בשעת אחר הצהריים הזאת, החופשית מלימודים. כמה מהם עושים שיעורים בהיסטוריה, חלק בגיאוגרפיה. וכמה מתשאלים את האחראית בנוגע לשימוש כזה או אחר בחלק זה או אחר של מכשיר זה או אחר.
האחראית, טניה, מבחינה בי נכנסת ומנצלת את זה כדי להתחמק מלעזור למתלמדים.

"יש פה סוכנת, אני צריכה ללכת לעזור לה..." היא אומרת וקמה ממקומה ליד השולחן המוקצה לאחראי החדר.

"במה אני יכולה לעזור לך, ג'ו?" היא שואלת אותי ומוסיפה בשקט "תודה"

"שלחתי הדפסות" אני אומרת "שתי תמונות להדפסה על נייר מיוחד וכמה הזמנות למסיבה היום"

"כן, שמעתי על המסיבה בקפיטריה. אבל זה היה בצדק" היא מחייכת אלי והולכת למדפסת הרחוקה ביותר, מושכת את הזמן בחברתי.

"כן, ככה גם אנחנו חשבנו. אני מבינה שליאו כבר הספיק לסמס לכולם"

"כן, לורל הייתה פה מוקדם יותר, המחשב שלה התקלקל... את מכירה אותה" היא מקישה על כמה לחצנים במדפסת.

"תני לי לנחש- היא שפכה עליו קולה"

"מיץ תפוזים" היא מחייכת והמדפסת מתחילה להדפיס את התמונות שלי.

"הייתי קרובה" אני מחייכת.

"ש מישהי חדשה, בגיל סוכנת. לורל ערכה לה סיור. כל כך פעילה... מה אני אעשה עם הילדה הזאת?" המדפסת עברה להדפסת ההזמנות.

"מישהי חדשה? סוכנת? מאיפה היא באה?" אני נשענת על הקיר.

"נכדה של סוכן שפרש. הוא נפתר, אבל לימד אותה את מה שלומדים פה. הוא רצה שהיא תתקבל לסוכנות..."

"זה לא קורה הרבה..."

"בכלל לא!" היא צחקה "והנערה הזאת חכמה להפליא. סבא שלה לימד אותה מצוין. אני זוכרת אותו בעצמי, כשעוד הייתי מתלמדת"

"בטח אפגוש אותה היום במסיבה" אני אומרת. טניה מושיטה אלי את התמונות וההזמנות.

"הדפסתי לך אותן על נייר ירוק, שיבלטו למרחוק"

"תודה טניה," אני משיבה "ובהצלחה" מוסיפה בשקט.

"אני בהחלט אזדקק לזה"

אני צוחקת ויוצאת החוצה, מצמידה הזמנה אחת ללוח המודעות למחוץ לחדר המכונות.

יש לוח מודעות ליד הקפיטריה. אז אני חושבת להמשיך לשם. קומה 55.

"אוה! היי ג'ו!" לורל מתקדמת לעברי בריצה ומחבקת אותי. אני מחזירה חיבוק.

"היי לורל, בדיוק הייתי אצל אמא שלך"

"איך היה בימי הביניים?" היא שואלת ומשחררת אותי.

"היה... מעניין... הציעו לי נישואין..."

"לא! באמת? מי? ליאו?"

"לא!" אני מחייכת "וזאת הייתה הבעיה"

היא צוחקת "ליאו בטח רתח"

"היה בסדר בסוף"

"אני רואה!" היא אומרת "אה! ותכירי את לוסי" היא מציגה לי נערה שחורת שיער, שנראית ביישנית. היא לבושה בחצאית כהה וגרביים לבנים עד הברך, נעלי לכה שחורות וחולצה ארוכה וורודה.

"היי! אני מכירה אותך..."

"אממ... אני לא מבינה" היא אומרת.

"ברור שלא, כי לפני יומיים גרמתי לך להיוולד." אני מחייכת, לורל מתחילה לצחוק.

"אני עדיין לא מבינה"

"לוסי אמרת, נכון? על שם סבתא של סבתא של סבתא של סבתא שלך, לוסינדה?"

"כן...יכול להיות"

"בבקשה" אני אומרת "בכל אופן, הזמנה למסיבה היום. סוף משימה. בטח קיבלת הודעה מליאו" אני מושיטה ללורל הזמנה.

"כן, קיבלתי. אנחנו ממשיכות בסיור- יש הרבה מה לראות. רוצה שנתלה הזמנות בשבילך?" היא מעיינת בהזמנה.

"כן, תודה!" כל כך מתאים ללורל הקופצנית להתנדב לעשות את זה. אני מושיטה לה שליש מההזמנות.

"עוד לא היינו בחדר הנסיעה, אבל חוץ ממנו- היינו בכל הקומות שמתחת לקומה 54.

"מעולה, שוב תודה"

"בשביל מה יש חברות?" היא מתרחקת.

זוכרים את הקטע ההוא שאמרתי שאין לי חברות, רק את ליאו, אנדרו ורוב? אז טעיתי.
לפעמים אני שוקעת ברחמים עצמיים מהסוג הזה. אבל לורל היא אחת הסוכנות הנחמדות ביותר בסוכנות. והיא חברה שלי.

אני מביטה החוצה דרך החלון, יורד שלג של תחילת ינואר. השמים מתכתיים ואפורים. אני הולכת אל לוח המודעות שליד הקפיטריה ותולה עליו הזמנה, ירוקה ובולטת. מתחת ללוח המודעות יש ערימה של העיתון השבועי של הסוכנות מהשבוע שעבר, עורכת וכתבת ראשית- לורל. אני מחייכת ולוקחת עיתון, מציצה בדף הראשון. כתבת חוץ- ג'ורג'יה. אולי כדאי באמת שאצא החוצה.
אני ממשיכה עם ההזמנות עד לקומה 49. מדלגת על 48- 25, אלה קומות המתלמדים- כיתות, חדרי שינה, מקלחות וכו'. אני יורדת לקומות 24- 20 אלה חדרי כושר, אימונים, בריכה ומגרשי משחקים למיניהם. מתחת להם זה סתם. משהו שמסווה את הבניין כבניין של עסקים. סתם משרדים. לפעמים ריקים, לפעמים מלאים. זה לא אמור לעניין אותנו.
לא אמור.
אבל זה כן. אני מחייכת.

אני נכנסת למעלית ומתיישבת. ארבעים וארבע קומות זה לא סתם בשבילי. כשאני מגיעה לחדר שלי עם בחילה אני מסתכלת על מצב מזג האוויר בחוץ. שלג, אבל הרחובות לא ריקים. מושלם.

אני מחליפה שוב בגדים. התחזית בטלוויזיה מראה על מינוס שלוש מעלות צלסיוס. חולצה, מעליה עוד אחת, ומעליה סוודר. ומעל כל זה מעיל. כובע צמר, צעיף, כפפות. מגפיים גבוהים וביד מטרייה. עם כל זה אני יורדת במעלית. האחראים יודעים על ה"התגנבות" שלנו. רובם לא עושים עם זה כלום. הם רק קוראים מאמרים על  גיל ההתבגרות ואומרים "נו טוב, צריך לתת להם מעט חופש כדי שלא יתמרדו."
ואנחנו רק מושכים בכתפיים ומשתמשים בדברים האלה כתירוצים לכל דבר שאנחנו עושים.

"היי ג'ו, יורדת למטה?" מייק נכנס למעלית בקומה 63 ולוחץ על הלחצן 55- ק'.

"כן" אני עונה "צריך דברים למסיבה"

הוא מהנהן. הוא לבוש בז'קט בצבע ירוק זית, כמו לורל. הם יחד בצוות. מעניין למי יצוותו את לוסי, החדשה.

"הי, כבר פגשת את החדשה?" אני שואלת אותו.

"כן, לורל כבר טרחה להפגיש אותה עם כל השכבה, והאחראים והמפקדים של כולנו" הוא מחייך.

"למי אתה חושב שיצותו אותה?"

"זה לא ברור?"

"מה?"

"אתם הצוות הכי קטן, ברור שאלה אתם. רק את, אנדי וליאו. ואתם צריכים עוד בת. תעשי אחד ועוד אחד"




אהבתם?? פרק עשירי

סוכנות הזמן- פרק שמיני

כבר פרק שמיני, מי היה מאמין? רציתי להעלות אותו אתמול, אבל החלטתי לתת עוד טיפה זמן.
(פרק ראשון, פרק שני, פרק שלישי, פרק רביעי, פרק חמישי, פרק שישי, פרק שביעי)

פרק 8:

"מה קורה, רוב?" אני שואלת כשאני מגיעה לחדר הנסיעה.

"רק דו"ח למשימה" הוא אומר "הקטע הבעייתי"

"אהה" אני אומרת, מתיישבת ליד שולחן ומושכת אלי את הדף של הדו"ח.

"רק הסבר, תוצאה ודרך פיתרון." הוא אמר לי.

אני מתחילה לכתוב. מחרבשת כמה דברים. "סיימתי"

רוב קורא את זה ברפרוף "נו, טוב. זה יהיה מספיק. להתראות ג'ו... ותלבשי משהו- שלא תחלי"

אני מגלגלת אליו עיניים בחיוך "ביי רוב"

"ביי"

"מה הוא רצה?" אנדרו שואל אותי כשאני מגיעה לחדר שלו.

"סתם... דו"ח על ה'תקרית' מלפני יומיים"

"אוקיי... תשמעי את זה" הוא לוחץ על עכבר המחשב שלו. הרמקולים משמיעים איזו מוזיקה שרק הוא יכול להכין בתוכנות מחשב.

"טוב!" אני אומרת. "אנדי, אתה פשוט גאון"

"אני מנסה" הוא מחייך.

"שמתי לב שאנחנו משקיעים יותר ויותר בכל מסיבה" אני אומרת.

"יכול להיות" הוא מושך בכתפיו.

ליאו נכנס ואני אומרת "אז יש מוסיקה"

"וריקודים?" הוא מניף אותי ממושבי על המיטה של אנדרו ומסובב אותי.

"באמת שאתם חייבים להפסיק לעשות את זה, במיוחד כשאתם בחברת אנשים בלי אהבה בחיים"

"אבל אנחנו אוהבים אותך" אני מחבקת אותו.

"זה מנחם, את יכולה להמשיך?"

"סליחה אחי, היא שלי" משיב ליאו.

"האא..." הוא נאנח "כנראה שאצטרך לחיות עם זה."

צפצוף מהכיס שלי. אני מסתכלת על צג הטלפון 'אתם יכולים להעביר את המסיבה לקפיטריה, אם בא לכם' אני מקריאה בקול את האסמס שרוברט שלח לי.

ליאו ואנדרו מסתכלים אחד על השני ואז עליי. אני מחזירה לרוב תשובה 'למה?'

'כי יש הרבה אנשים'

'מה בתמורה?'

הטלפון מצלצל.

"מה, רוב?"

"האחראים שמו לב שיש אפליה..."

"אתה מתכוון..."

"שאם אתם רוצים את הקפיטריה, תזמינו את כולם. או לפחות את הסוכנים"

"אתה מתכוון, את כולם?"

"אממ... כן"

"וסתם לידע כללי... מה יקרה אם נסרב?"

"אני מצטער להגיד, אבל הם יכולים לאסור עליכם לארגן מסיבות עד להודעה חדשה"

"הוא אומר שאנחנו צריכים להזמין את כל הסוכנים" אני מעדכנת את ליאו ואנדרו, שלא שמעו את החלק של רוברט בשיחה.

"נו טוב, אם נשתמש בקפיטריה. החדר שלך לא עד כדי כך גדול. באמת נהיה שם מאוד דחוס בפעמים האחרונות..." אומר ליאו בהיגיון.

"בסדר מבחינתי" אנדרו מושך בכתפיו.

"מסכימים" אני אומרת לרוב.

"טוב ויפה. אז קדימה לעבודה" הוא משיב ומנתק.

"אני אדפיס הזמנות" אני אומרת.

"אני אשלח הודעות" ליאו מנופף בטלפון שלו.

"אני אמשיך עם המוזיקה" אנדרו חוזר למחשב שלו.

"וגם צריך להביא מלמטה אוכל" אני אומרת.

"את רוצה שאני אלך אחר כך?" משיב ליאו.

אני מנשקת את ליאו "לא. נתראה"

"ביי"

"ביי"

אני יוצאת והולכת למעלית שבקצה המסדרון, נכנסת אליה ולוחצת על הכפתור 64, קומה אחת מעל החדרים של אנדרו וליאו. אני לא אוהבת מעליות, ממש לא. הן גורמות לי לסחרחורת. אני מנסה לזמזם שיר בזמן שאני מרגישה את הלחץ באוזניים ואת העצירה הפתאומית והחלקה. הדלת נפתחת ואני יוצאת אל המסדרון, הדלת הרביעית מימין, פותחת אותה בעזרת הקוד 6422. לא צריך לנחש שזו הקומה 64 ו2 כפול 2 זה ארבע- הדלת הרביעית. די ברור, אני יודעת. אבל אני לא רוצה לשכוח אותו. וגם אף אחד לא יגנוב פה. לכל אחד יש מה שהוא צריך וזהו.

אחח... החדר שלי. הריח הקל של שינה, דאודורנט, איפור, ומתכת. "שלום בית" אני אומרת ומדליקה את האור, מתוך הרגל מעבירה את היד על אחד הפוסטרים שעל הקיר, מצמידה את אחת הפינות שלו בחזרה למקומה. אני מסתכלת על דמותי בראי, השיער הגלי- מתולתל אסוף בקוקו גבוה ומרושל עוד מימי הביניים, השעון עוד תלוי על מותניי, מבריק ונהדר באור המנורה מאחורי האהיל הלבן. אני מסתכלת על ידי, לא שמתי לב שקר לי אבל עורי סומר. אני מסירה בעדינות את השעון, מכניסה אותו לתוך קופסה שחורה וסוגרת את המכסה. הוא יכול להיפתח רק בקריאת טביעת האצבע שלי. אני יכולה רק לתאר לעצמי שעון כזה בידיים לא נכונות, וגם כשהבניין מבוצר ושמור עשרים וארבע שעות ביממה- שבעה ימים בשבוע, צריך להיזהר.
אני נכנסת לחדר האמבטיה הצמוד ומתקלחת במים רותחים. כשאני יוצאת אני פותחת את הארון, שדלתו עשויה ראי, ומתלבשת בג'ינס וחולצה אדומה. ועליה את הז'קט הלבן. אני מסתכלת מסביבי. החדר היפה והצבעוני שלי.  הדלת המתכתית צבועה בטורקיז כמו הקיר עם החלון שלידו מיטה משובצת בשחור-לבן- כתום. על כל הקירות מודבקות תמונות שלי, של ליאו, של אנדרו ושל שאר החברים. כשאנחנו ילדים, כשאנחנו מקבלים את השעונים שלנו בהתלהבות, מהמסיבות האחרונות עם עוד כמה נערים. אנחנו לבושים בבגדים של כל משימה. מה שמזכיר לי- אני מדליקה את המחשב הנייד שלי ומתיישבת על המיטה. אחר כך מוציאה את המצלמה שלי מהתרמיל שנמצא על המיטה, איפה שמערכת ה"תא" השאירה אותו.אני מחברת את המצלמה למחשב ומעלה את התמונות מהמשימה האחרונה. אני לבושה בשמלה החומה והמעצבנת וליאו ואנדרו לבושים בבגדי הסייסים שלהם, רוב צילם את התמונה הזאת. ועוד תמונה של כולנו כשאני מחזיקה את רוב שלא רצה להצטלם.
אני שולחת את כל אלה למדפסת שבקומה 59. עכשיו ההזמנות למסיבה היום.

אני כותבת:
'מסיבת סוף המשימה פתוחה לקהל הרחב!

כל הסוכנים מוזמנים למסיבת סוף המשימה של הצוות של ג'ו אנדי וליאו בקפיטריה היום בתשע.

*מי שיכול, להביא משקה ו\או חטיף.

נתראה שם!!'



אהבתם?? פרק תשיעי

סוכנות הזמן- פרק שביעי

כל כך הרבה קריאות ביום אחד! ממש התרשמתי.

(פרק ראשון, פרק שני, פרק שלישי, פרק רביעי, פרק חמישי, פרק שישי)

והנה הפרק השביעי לנגד עיניכם:

פרק 7:

"הכול מוכן?" רוברט שואל אותי ובודק בשעון שלו. ליאו ואנדרו יחזרו בכל רגע.

"ארזתי הכול, בדקתי מתחת למיטות. כל התיקים פה והשעון תקין" אני מביטה בשעון שלי, שתלוי על שרשרת סביב מותניי. אני רואה את המחוג היחיד נע בהחלטיות, סופר שניות, וכמעט מרגישה את התקתוק העדין. השעון תמיד איתי, הוא מה שמביא אותנו לזמן אחר וגם מה שמחזיר אותנו הביתה.
השעון שלי מעוצב כעיגול בצבע נחושת- כסף, ערבוב של אדום עם כתום וחום ואפור. הוא נפתח בלחיצה מלמעלה, כמו שעון עתיק. המכסה חלק, כמו מראה, ומאחור חרוט סמל הסוכנות והאות ג', האות הראשונה בשם שלי. הספרות הרבות בצבע שחור בולט והמחוג נע בעקביות. תקתוק מתמיד ומרגיע. אחרי שאפגוש את ג'ורג'יה הקטנה בעוד שבוע אוסיף חריטה על המכסה.
החריטה על השעון של רוברט היא ורד, רוז. הוא הציע נישואין לאשתו באותו היום. זה היה מזמן, מאז הורידו את גיל הפגישה עם עצמך, אז הוא היה שמונה עשרה או תשע עשרה, היום הוא שבע עשרה או שמונה עשרה.

ליאו ואנדרו נכנסים לפתע, מוציאים את המצלמות ומכשירי הציתות מכיסיהם. ליאו מנשק אותי "שלום נסיכה" ואז הולך לחדר שלו להחליף בגדים ביחד עם אנדרו.

"לחוצה?" רוב שואל אותי כשהוא שם לב שאני ממוללת את אחד השרוכים בתרמיל שלי.

"לא, למה שאהיה?" אני עונה בלי להסתכל עליו.

"ג'ו..." הוא מתחיל אבל אנדרו נכנס, עם השעון הזהוב למותניו.

"ג'ורג'יה, ילדה רעה!" הוא מחייך "מה עם המדים של הסוכנות?"

אני מחייכת ומוציאה את הז'קט הלבן מהתרמיל. "אתה כזה ילד טוב" אני אומרת.

"כן כן, קדימה, תלבשי"

אני לובשת את הז'קט מעל הגופייה הירוקה הכהה שלי והג'ינס הקצרים.

"ככה טוב יותר, תסמלי בגאווה את הצוות." אומר רוברט.

"הצוות הלבן." אני אומרת.

אנדרו בחר לנו את הצבע הלבן שהיה שייך לאביו.

ליאו נכנס לחדר, לבוש בז'קט שלו, ומניף אותי באוויר. "הביתה" הוא אומר בחיוך ואז מוריד אותי.

"הביתה" אני מסכימה.

"הביתה" אומר אנרו "רק לא לקטוע את הרצף, רוב..."

"הביתה" אומר רוברט ומשפשף את שעון הכסף שלו בחיוך.

אני מרימה את התרמיל שלי על כתפי, מוודאת שהוא נוגע בי ישירות. הבגדים בסדר, הנעליים בסדר. רק מה שנוגע ישירות בי יכול לעבור.

"מוכנים?" שואל רוב, מסתכל עלינו.

אני מהנהנת.

"מוכן" אומר אנדרו.

"גם אני" עונה ליאו.

"לכוון" אומר רוברט "שנת 2014, ארבעה בחודש ינואר, שתים עשרה בצהריים"

אנחנו צריכים לכוון על פי הזמן ששהינו בזמן אחר. אם היינו פה שבועיים, נכוון לשבועיים אחרי שיצאנו. ככה לא יהיו בעיות עם הגילאים. אני פותחת את מכסה השעון ומכוונת את המחוג. ארבע, אחד, שתים עשרה, אפס, אפס. ואז סוגרת את המכסה בנקישה, מחזיקה בו חזק. לא באמת צריך לעשות את זה, אבל חמימותו מרגיעה אותי, כמעט להרגיש את התקתוק.

ואז, במצמוץ אחד, אני מוצאת את עצמי בחדר הנסיעה בסוכנות. הקירות שנראים מתכתיים נראים מוכרים כל כך.

"אין כמו בבית" אומר אנדרו ומתחיל ללכת. "מתי המסיבה ג'ו?" הוא מסתובב.

"תשע, תביא משהו" אני אומרת ומחייכת אליו.

"סגור" הוא אומר "עכשיו בואו לקפיטריה. יש לי חשק לג'לי ירוק"

אני צוחקת "טוב" ואז מנופפת לשלום לרוב, שמדבר עם האחראי על חדר הנסיעה, מסביר את הפרטים על המשימה. הוא מנופף בחזרה ואנחנו פונים ללכת.

ריחות הקפיטריה- ערבוב של ג'לי ירוק, סלט מתחילת השבוע ופסטה שהתבשלה יותר מדי והפכה לדייסה. כן, אנחנו לרוב מזמינים פיצה או סיני. אני מניחה את התרמיל שלי בתוך תא מתכתי ולוחצת על הכפתורים- הקומה והחדר שלי- וסוגרת את הדלת. הוא יגיע לשם. המציאו את ה"תאים" כשגילו שאנחנו רעבים אחרי המשימות.

ינואר, קר. אני מגלה שכולם לובשים ארוך ואת תלבושות הצוותים שלהם ממעל. ורק אני עם גופייה וג'ינס קצרים.

"הלו! ג'ורג'יה" אומר מישהו לידי. מייק.

"סתום, היה שם קיץ" אני אומרת ומחייכת אליו חיוך חצי משועשע חצי מתנשא.

"סוף משימה... את עושה משהו היום?"

"כרגיל..."

"מתי לבוא?"

"תשע, קולה"

"אוקיי"

אני פונה אל ליאו ואנדרו, שמגיעים עם המגשים שלהם לעמדת הג'לי. "מייק יבוא, את מי שאלתם?"

"הממ... איימי, ליסה, דני, פיל..." אנדרו סופר אותם.

"אני אסמס" אני אומרת.

"מזל שהחדר שלך גדול, הא?" אומר ליאו ולוקח את המגש שלו אל השולחן הקבוע שלנו. חבורת צעירים מצטופפים כדי לפנות לנו מקום שם. אני מחייכת אליהם בתודה ומתיישבת, מוציאה את הטלפון-הנייד-למקרי-חירום מכיס הז'קט, בוחרת אנשי קשר ושולחת את ההודעה. כעבור שלוש שניות שומעם צפצופים ברחבי הקפיטריה. ארוחת הצהריים מתקיימת בעוד שעתיים, אבל הג'לי הרבה פחות מגעיל בשעה הזאת. רק אם אתה מספיק זמן פה אתה יכול לדעת את זה. הצעירים שכאן? אני חושבת שהם רק התבלבלו בשעות בגלל איזה שיעור-נסיעה שהיה להם.

מיד הנייד שלי מצפצף עם תשובות מגוונות כמו "מעולה, אני אגיע עם צ'יפס" או "המוזיקה על אנדרו, נכון?" או רק "בטח" או "אוקיי".

"אני אומר לכם, ביום מן הימים אני אדע את המתכון" אנדרו בולע כפית של ג'לי ומיד שותה מים, הלשון שלו צבועה בירוק זרחני.

"לא אם אני אמצא אותו קודם" משיב ליאו ובוהה לרגע בירוק הרוטט שעל הכפית שלו, ואז מכניס אותה לפה. אני רואה אותו מתאמץ לא לעוות את פניו בגועל.

"על מה אתם מדברים? אתם לא מבינים שהטעם המגעיל נועד כדי להסוות את הטעמים של המרכיבים?" אני צוחקת ומסתכלת בבבואת הלשון שלי על הכפית.

כשאנחנו מסיימים ומניחים את המגשים בעמדה שלהם אני מקבלת אסמס מרוברט. 'בואי לחדר הנסיעה'.
"רוב צריך אותי, נתראה אחר כך?"

"אחר כך" ליאו מנשק אותי לעיני יושבי הקפיטריה. אנחנו עוצרים רק כדי שהוא יוכל להגיד לכולם "תקנאו" כשהוא צוחק.

הצחוק שעולה מדבריו מעלה בי חיוך תוך כדי הנשיקה. ואנחנו משתחררים כשצפצוף מסמל שרוברט 'מחכה. ויש לי דברים יותר טובים לעשות. את בטח מנשקת את ליאו, אני צודק?'

נשמעות קריאות אכזבה כשאנחנו מתרחקים לשני כיוונים שונים במסדרון.





אהבתם?? פרק שמיני

מפוצלים

ספר ראשון מתוך סדרה (סדרה שלמה!! בזמן האחרון יש הרבה טרילוגיות, וזה נגמר מהר מדי לדעתי) מאת ורוניקה רות.
סיימתי אותו היום (בשיעור ספרות, אפשר להירגע) והרי הפוסט הקבוע: (מזכירה שהפרק השישי בסיפור בהמשכים "סוכנות הזמן" התפרסם)

רקע לסיפור:
שיקגו העתידנית מפוצלת לחמישי פלגים, כל אחד מהפלגים דוגל בתכונה אחרת. הקרבה עצמית, אוריינות, ידידות, כנות ואומץ לב.
כל נער או נערה שמגיעים לגיל שש- עשרה רשאים לבחור את הפלג שאליו הוא רוצה להשתייך במשך שאר ימי חייו.
אבל זה לא קל כמו שזה נשמע. המועמדים צריכים לעבור הכשרות כאלה או אחרות כדי להפוך לחברים בפלג.

על מה מסופר?
ביאטריס נולדה וגדלה בפלג הקרבה עצמית, אבל היא לא מרגישה שייכת לשם. שלא כמו משפחתה שפשוט נותנים מעצמם, היא מרגישה מחוברת לפלג אומץ לב באופן מסתורי, ככה שהיא לא מאוד מפתיעה את עצמה כשהיא בוחרת את דרכה כאמיצת לב ועוזבת את משפחתה.
האימונים והמבחנים מתחילים עוד באותו יום הבחירה הגורלי, והם קשים יותר מכל מה שחוותה אי פעם בחייה. ובמשך השבועות לאחר מכן הם נהיים קשים עוד יותר, בייחוד עם פור, המדריך שמבעית ומקסים אותה בו זמנית.
והסוד שלה, הסוד הנורא ביותר שיכול להביא למותה המידי, יכול גם להציל אותה ואת אהוביה בסופו של דבר.

בקיצור:
יפה מאוד, בסך הכול. היו חלקים יפים, והיו חלקים יפים עוד יותר.
העלילה מעניינת, עתידנית (כמו המון ספרי נוער בזמן האחרון, לא שמתם לב?) ומרגשת. אולי הספר הזה אפילו ייכנס אל מדף הספרים האהובים. אחרי שהוא יגיע לידי בחזרה כשהוא יסיים את תור האנשים שרוצים אותו.

מצאתי את עצמי חושבת איזה פלג יתאים לי. כנות או ידידות.

הספר לגילאי.... 14 מעלה.

ציון:

ארבע וחצי סימניות. והתלבטתי הרבה

חם לי. אני הולכת להדליק מזגן.
אני רוצה חורף.
עכשיו.

סוכנות הזמן- פרק שישי

היי לכם יקיריי,
מולכם הפרק השישי (פרק ראשון, פרק שני, פרק שלישי, פרק רביעי, פרק חמישי)
קריאה מהנה:

פרק 6:

"טוב מאוד, ג'ורג'יה" אומר רוברט כשאני נכנסת הביתה.

"אני לא חוזרת לשם גם מחר, נכון?"

"עשית מספיק, הבנים ייקחו את המצלמות מחר"

"יופי. בא לי לישון מחר" אני קורסת על הכיסא במטבח. "איפה הם?"

"מתאמנים... היה להם משעמם בלעדייך"

"אווו" אני מחייכת ולוקחת תפוח ירקרק מהשולחן, אחר כך קמה והלכת לחדר האימונים. "מה קורה, בנים?" אני מקפיצה את התפוח ואז נוגסת בו.

"מתאמנים" אומר ליאו ומשגר אגרוף אל חזהו של אנדרו, שמתחמק.

"כן, את זה אני רואה" אני עונה.

"אז זהו" אומר אנדרו, שמתנשף ומסמן לליאו על הפסקה.

"מי נגדי?" אני שואלת.

"תני לי לשתות ואני אתפנה אליך" אומר אנדרו "נראה לי שלחצתי על ליאו טיפה יותר מדי" הוא מחייך אל חברו וזורק אליו בקבוק מים.

"מה? לא נכון" אומר ליאו ומתקרב אלי, לוגם מהבקבוק לגימות ארוכות.

"כן נכון"

"לא נכון"

"כן נכון"

"אני הולכת להתלבש, כשאני אחזור אני מצפה שמישהו מכם, לא חשוב מי, יהיה מוכן לתבוסה"

אני לא שומעת מה הם עונים, כי אני כבר מחוץ לדלת, עולה במדרגות, מגיעה לחדר שלי ומתלבשת במכנסיים קצרים וגופייה. זהו, אני משליכה את השמלה החומה והמסריחה שלי איפה שהוא בחדר. בגדים נורמאלים לשבוע לפחות.

"טוב, מי נגדי?" אני שואלת כשאני נכנסת לחדר.

"אני קודם" אומר אנדרו "תתכונני"

"אני נולדתי מוכנה" אני מניחה את בקבוק המים שלי על הכיסא.

"אין לי משהו חכם להגיד..." הוא אומר ונעמד במרכז החדר.

"אז תשתוק ותילחם" אני אומרת ומכוונת אליו אגרוף, הוא מתחמק אבל הרגל שלי פוגעת בו בברך.

"אווץ'"

"אכן" אני אומרת.

הוא מכוון אלי אגרוף כשאני לא מוכנה. אני סופגת אותו בידי, מחזירה לו באותה מכה אבל הוא מתחמק. אני שוב בועטת, שוב פוגעת.

אנחנו ממשיכים, ליאו צועק עצות מהצד וצוחק. עד שאנדרו כבר ממש לא יכול יותר ואני רק התחממתי.

"עכשיו תורי, אני משער" אומר ליאו "מה עם נשיקה למזל?"

"בסדר" אני אומרת ומתקרבת אליו, ממש קרוב, ואז דורכת על כף רגלו ברשעות. "בוא נתחיל כבר, נשיקות אחר כך."

"את רעה"

"הכי רעה" אני עונה "בגלל זה אתה אוהב אותי"

הוא מושך בכתפיו "מה שנכון- נכון"

עם ליאו זה אותו הדבר, עד ששנינו עייפים.

"כמה פלסטרים?" שואל רוב מפתח הדלת כשאנחנו יושבים ומתנשפים.

"אין חתכים" אני אומרת, בודקת את כל המקומות הכואבים "אבל קרח יהיה נהדר" אני מחייכת למראה הזרוע הנפוחה מעט.

"מצטער, אין קרח עכשיו. מחר תלכי לטיפול. בצהריים אנחנו כבר שם"

"אני צריך פלסטר, ג'ו נשכה אותי" אומר ליאו ובודק את פרק ידו.

"כבר אמרתי לך, זה היה בטעות! היד שלך הייתה ליד הפה שלי..."

"היא נשכה אותי" חוזר ליאו בחיוך על דבריו ואז משתיק אותי בנשיקה.

"אני לא צריך כלום" אנדרו תוקע בנו מבט משועשע "אני חסין"

אני חובטת בידו באגרופי.
"אווץ'"

"הכי חסין" אני אומרת.

"טוב, אני הולך להתקלח" אומר ליאו וקם. אני נמשכת אחריו ואומרת "נשים קודם?"

הוא מדגדג אותי בבטן ואני מתקפלת בצחוק "לא הפעם" הוא אומר.

"הראשון זוכה?"

"הראשון זוכה"

"היכון, הכן, צא!"

אנחנו מתחרים עד למקלחת המאולתרת שלנו ורואים את הדלת סגורה.

"אנדרו" אנחנו אומרים יחד והולכים לחדר שלו עד שהוא יסיים להתקלח.

"אני אחריו" אני אומרת.

"אנחנו עוד נראה" ליאו אומר, מושך אותי אליו ומנשק אותי.

"מזל שמחר יש לנו מקלחות נורמאליות" אני אומרת.

"פרטיות. עם מים רותחים" הוא אומר.

"ומרכך שיער, אתה ראית את השיער שלי?"

"הוא תמיד יפה"

"אז עכשיו הוא לא. תראה אותו"

"היי, זאת בעיה שלך ששכחת לארוז את המרכך הזה שלך"

אני חובטת בו עם כרית והוא חובט בי בחזרה וזה הופך להיות קרב כריות פראי עד שהוא מצליח להצמיד אותי עם הידיים למזרון.

"אני אוהבת אותך"

"גם אני אותך"

"כמה פעמים שמעתי אתכם אומרים את זה?" אנדרו נכנס לחדר וזורק את עצמו על המיטה שלו.

"עצוב שאין לך מישהי?" ליאו קם ממני ומתיישב לידי. גם אני מתיישבת.

"תהיה לי" הוא אומר.

"כמה פעמים שמענו אותך אומר את זה?" אני אומרת.

"מצחיק" הוא אומר.

"תמיד" אני עושה פרצוף והוא זורק עלי כרית. קרב הכריות מתחדש.




אהבתם? פרק שביעי