סוף סוף הצלחתי לשים את היד שלי על ספר הפנטזיה הנחשק, אותו רציתי מאז... הפעם הראשונה שהזכרתי אותו פה. זה היה די מזמן, והוא היה ברשימת ה-Future list. (שגם מחקתי משם את "האי של סופייה", המהמם). קראתי אותו במשך שלושה ימים בערך, והדעה שלי מוצגת פה לפניכם בפוסט המסורתי: (עד כמה שאני יכולה)
הסיפור:
הזיכרונות של פיץ מתחילים ברגע מסוים אחד כשהוא בן שש. לפני זה- כלום, לא אמא שלו, או סבא שלו, או השם שלו. סבא שלו מביא אותו למצודה, שם הנסיך אמת שוהה, ובסופו של דבר פיץ מופקד בידיו החזקות של האיש של אביר. אביר הוא נסיך הכתר של ממלכת שש הדוכסויות, ואבא שלו בין השאר. הוא מובא לטירת הצבי וגדל בחצר המלוכה- באורווה של האיש של אביר, בוריך, שם הוא לומד את דרכי הטיפול בסוסים והכלבים. ואחר כך הוא מקבל חדר בארמון, ולומד את דרכי הרצח השקט.
בקיצור:
אי אפשר לספר יותר ממה שכתבתי למעלה. אין סיפור אחד. יש כמה נושאים, הזמנים משתנים מהר ולאט ושוב מהר ולאט.
שינוי קצב הזמנים מבלבל, אני חייבת להגיד את זה. חצי השנה הראשונה מתפרסת על גבי שלושה פרקים ארוכים, ומיד אחר כך חמש שנים עוברות בפרק. שנה עוברת. ואז שבוע על גבי שני עמודים, ואז לילה או שניים על גבי פרק בערך. עוד שני לילות בשני פרקים (לאו דווקא לילה אחד בפרק), ואז... חצי שנה בערך בפרק. ואז חודשים שלמים אחד אחרי השני בפרק או שניים, אולי פחות........ ובקיצור, זה היה כאב ראש רק לנסות לעקוב אחרי זה עכשיו. וקרו כל כך הרבה דברים!
באופן בלתי נמנע ומצער מאוד, לא יכולתי שלא להשוות את "שוליית הרוצח" ל"שם הרוח" המדהים. יש כמה נקודות דמיון (באתי לכתוב קוותה במקום פיץ קודם), ואם לומר את האמת- יותר אהבתי את הסיפור של קוותה מאשר את הסיפור של פיץ.
ולדברים הטובים (כן, ברור שיש כאלה)- העלילה מהממת, מעניינת, סוחפת. התאהבתי בפיץ, שלא מרבה לדבר, אלא מסתכל וחושב. הקפיצות בזמן לא היו בלתי נסבלות, ובמקום מסוים אולי אפילו עזרו להעביר את הסיפור בכך שהדברים המעניינים נכתבו ביתר הרחבה. הדמויות עמוקות מאין כמוהן, וההתחברות לפיץ קלה מאוד. על ההתחלה אפשר להבין את העלילה ולהיכנס לקצב המשתנה של הסיפור.
בספרים שבאים אחרי "שוליית הרוצח"- "רוצח מלכותי" ו"שליחותו של רוצח", העלילה הופכת למעניינת עוד יותר (אם זה בכלל אפשרי), סוחפת יותר, עמוקה יותר, מדהימה ומקסימה יותר (ושוב, רק אם זה בכלל אפשרי).
לגילאי....13 והרבה הרבה הרבה מעלה.
ציון:
הסיפור:הזיכרונות של פיץ מתחילים ברגע מסוים אחד כשהוא בן שש. לפני זה- כלום, לא אמא שלו, או סבא שלו, או השם שלו. סבא שלו מביא אותו למצודה, שם הנסיך אמת שוהה, ובסופו של דבר פיץ מופקד בידיו החזקות של האיש של אביר. אביר הוא נסיך הכתר של ממלכת שש הדוכסויות, ואבא שלו בין השאר. הוא מובא לטירת הצבי וגדל בחצר המלוכה- באורווה של האיש של אביר, בוריך, שם הוא לומד את דרכי הטיפול בסוסים והכלבים. ואחר כך הוא מקבל חדר בארמון, ולומד את דרכי הרצח השקט.
בקיצור:
אי אפשר לספר יותר ממה שכתבתי למעלה. אין סיפור אחד. יש כמה נושאים, הזמנים משתנים מהר ולאט ושוב מהר ולאט.
שינוי קצב הזמנים מבלבל, אני חייבת להגיד את זה. חצי השנה הראשונה מתפרסת על גבי שלושה פרקים ארוכים, ומיד אחר כך חמש שנים עוברות בפרק. שנה עוברת. ואז שבוע על גבי שני עמודים, ואז לילה או שניים על גבי פרק בערך. עוד שני לילות בשני פרקים (לאו דווקא לילה אחד בפרק), ואז... חצי שנה בערך בפרק. ואז חודשים שלמים אחד אחרי השני בפרק או שניים, אולי פחות........ ובקיצור, זה היה כאב ראש רק לנסות לעקוב אחרי זה עכשיו. וקרו כל כך הרבה דברים!
באופן בלתי נמנע ומצער מאוד, לא יכולתי שלא להשוות את "שוליית הרוצח" ל"שם הרוח" המדהים. יש כמה נקודות דמיון (באתי לכתוב קוותה במקום פיץ קודם), ואם לומר את האמת- יותר אהבתי את הסיפור של קוותה מאשר את הסיפור של פיץ.
ולדברים הטובים (כן, ברור שיש כאלה)- העלילה מהממת, מעניינת, סוחפת. התאהבתי בפיץ, שלא מרבה לדבר, אלא מסתכל וחושב. הקפיצות בזמן לא היו בלתי נסבלות, ובמקום מסוים אולי אפילו עזרו להעביר את הסיפור בכך שהדברים המעניינים נכתבו ביתר הרחבה. הדמויות עמוקות מאין כמוהן, וההתחברות לפיץ קלה מאוד. על ההתחלה אפשר להבין את העלילה ולהיכנס לקצב המשתנה של הסיפור.
בספרים שבאים אחרי "שוליית הרוצח"- "רוצח מלכותי" ו"שליחותו של רוצח", העלילה הופכת למעניינת עוד יותר (אם זה בכלל אפשרי), סוחפת יותר, עמוקה יותר, מדהימה ומקסימה יותר (ושוב, רק אם זה בכלל אפשרי).
לגילאי....13 והרבה הרבה הרבה מעלה.
ציון:
 |
| חמש סימנית- בגלל האהבה להמשך |
