תזכורת תמידית- לרובין הוב יהיה עוד ספר על פיץ והליצן

אז לרובין הוב, שהפכה להיות הסופרת האהובה עליי ביותר בעולם (סליחה פולמן, רולינג, הייל, לואיס, הרלונג, דה פומבל... וכל השאר), יהיה ספר חדש דנדש שיצא לאור באוגוסט 2014 (סופרת ימים), ששמו יהיה, בתרגום חופשי, רוצחו של הליצן.
רוצחו של הליצן!
אז הכנסתי לבלוג תזכורת תמידית ליציאתו של הספר, בסרגל הימני. שמתי שם תמונה והכול!

עד לפעם הבאה,

ספיר,

המתקדמת טכנלוגית וההיפראקטיבית.

מחשבות בעת הקריאה- "גורלו של ליצן" מאת רובין הוב

בזמן שאני קוראת את הספר האחרון שיגמור לעד את סיפורו של פיץ, יש לי ספקות ומחשבות. כל חלק ממה שכתוב פה נכתב בחלק אחר בהתקדמותי בספר, עד שהגעתי לנקודת האל-חזור בה אני יותר מדי מתקדמת בשביל להמשיך או לעצור.


אי פעם קראתם ספר שיש בו משהו כמו "העולם עומד להיחרב עוד יומיים!!" (זה לא ככה בספר), אבל בעצם יש עוד 400 עמודים?
בספרי ריק ריירדן למשל, יודעים שאיכשהו הם יחזרו, ויצליחו. ואצל רובין הוב? אני לא בטוחה כל כך. אני לא בטוחה בכלום. אני לא בטוחה שאני בעצמי אצליח להחיות אחרי שזה יגמר.




צמרמורת. ועוד. ועוד צמרמורת.
איכשהו, בכל פעם ופעם, רובין הוב מצליחה לקחת אותי איתה, להתנתק מהעייפות, מהחום, מהעולם, ולחיות את העכשיו באופן הכי נכון, והכי מבלבל. אני לא מצליחה לחשוב. בסדרה של "הרואים למרחק" זה היה מדהים- איך זה יכול להיגמר בכל-כך מעט עמודים?! יש ספרים מעולים שזה קורה בהם. אבל אני חושבת שלקראת סוף הסדרה השנייה, "האיש הזהוב", קרתה לי הצמרמורת החד-פעמית הזאת, שבה יש יותר מדי עמודים ופחות מדי זמן. איך? למה? מה קורה פה לעזאזל?
אני חיה בעכשיו שמתמשך בין לילה ללפנות בוקר, בין היום למחר, או אתמול להיום.
והעכשיו שלי צריך להימשך.


נשימה עמוקה ועוד אחת.
אני במרחק פרק זמן אחד. פרק יחיד, בודד ונפלא מסוף החוויה של החיים וההרפתקה בהתגלמותם הטהורה. או במילים אחרות- בעוד 20 עמודים פיץ ועולמו ימצאו את מקום משכנת הנצחי בזיכרון שלי (ובתקווה שגם על המדף שלי), ולא מול העיניים שלי. בעוד 20 עמודים זה ייגמר.
אני רוצה לשקוע בשקט.

מרוצי העקרב ומה שקרה

אז הייתי היום ב"צומת ספרים", והיה שם את המבצע הזה- ספר שני ב-20 ש"ח. ומה יצא מזה? "מרוצי העקרב" מאת מגי סטיווטר, הסופרת המצליחה של סדרת "הזאבים של גרייס".
ואמרתי לעצמי "זה לא נקרא בגידה, נכון? כי פיץ הרי לא פה כדי לראות את זה." ברור שזאת בגידה. אני מבינה את החטא שלי, הבנתי אותו גם כשהיה לי משעמם כשאחותי בחרה לעצמה שעון, ואני פתחתי את "מרוצי העקרב" והתחלתי לקרוא.
לפי הכריכה האחורית המשקל של השם "מרוצי העקרב" דומה בצורה מפחידה למשקל של "משחקי הרעב". תנסו את זה על הלשון- "מרוצי העקרב", "משחקי הרעב". אבל הכול השתנה כשהדחקתי את הקול הקטן של פיץ שבקע מהמושב האחורי של האוטו, איפה שהשארתי אותו, והתחלתי לקרוא- מחשבות עמוקות, מתאים לאוסף הציטוטים שלי. עד ש- רגע מה? היה כתוב משהו על זה שהוא בן 10. כאילו, מה לעזאזל? איך ילד בן עשר אומר דברים כמו "אני חי ונושם את החוף"?! אבל אז אני מנסה להרגיע את עצמי, כאילו- סוג של עולם עתידני ואחר, ואולי הם סופרים את השנים באופן שונה מאיתנו, כמו שסופרים באיי החוץ בספרים של רובין הוב.
אני מסיימת את הפרק הראשון, ואז מגלה שהוא בעצם היה הקדמה. אוקיי, סבבה. מה קורה עכשיו? נכנסת לאוטו, רגשי אשמה. פיץ בוהה בי מהמושב האחורי. "סליחה פיץ, אבל לא..." אין לי תירוצים. ומה עכשיו? מתמטיקה, ודוקטור פיל, ויציאה לרחוב. "מרוצי העקרב" נדחה למועד אחר, אחרי הרשימה, אולי בתוכה. מתישהו, זה בטוח. ואולי תוך כדי.

הרואים למרחק- הפאנדום

אני יודעת שכתבתי ש"שוליית הרוצח" היה דומה מדי לכל מיני ספרים אחרים, ושלא הכי אהבתי אותו. אבל זה היה לפני שהמשכתי לקרוא את "רוצח מלכותי" ואת "שליחותו של רוצח". אני לא מצליחה להפסיק לחשוב עליו. כל זמן שאני לא קוראת אני מרגישה תחושה כזאת בלב של געגועים הביתה.
התמכרתי. מצאתי את הפאנדום של החיים שלי.

היה לי זמן שהייתי האנגרית, בחיים לא הייתי שיברית, אני נרד פייטרית רק בגלל "אשמת הכוכבים", אני פוטרהאדית, דמיגודית/ חצוייה/ ג'קסונית, הוביאנית (דוקטור הו), שרלוקיאנית, מרלינאית (אני לא יודעת אם זה השם של זה), ועכשיו- גם...רואה למרחק? בעלת אומנות? דם עתיק? פיצית? לא חשוב מה השם, אני זה בכל המהות שלי.

אני חושבת שידעתי שאפשר להיקשר לספר בצורה חזקה כל כך, הרי נקשרתי ל"חומריו האפלים" באופן הכי עמוק שאפשר להביע, אבל עם "הרואים למרחק" זה שונה. שונה כמו השוני בין הקשר של פיץ לרחרחני לבין הקשר שלו עם סמית'י, או- אלים אדירים- עם עיני-לילה.

ואם כבר מדברים- סדרת ההמשך "האיש המוזהב" כל כך טובה! בדרך כלל סדרות המשך נראות פשוט כמו פאנפיק עלוב. אבל זה לא ככה בכלל ב"האיש המוזהב".

ככה זה להתאהב? להתגעגע גם כשאתה לא באמת נפרד?

שוליית הרוצח

סוף סוף הצלחתי לשים את היד שלי על ספר הפנטזיה הנחשק, אותו רציתי מאז... הפעם הראשונה שהזכרתי אותו פה. זה היה די מזמן, והוא היה ברשימת ה-Future list. (שגם מחקתי משם את "האי של סופייה", המהמם). קראתי אותו במשך שלושה ימים בערך, והדעה שלי מוצגת פה לפניכם בפוסט המסורתי: (עד כמה שאני יכולה)

הסיפור:
הזיכרונות של פיץ מתחילים ברגע מסוים אחד כשהוא בן שש. לפני זה- כלום, לא אמא שלו, או סבא שלו, או השם שלו. סבא שלו מביא אותו למצודה, שם הנסיך אמת שוהה, ובסופו של דבר פיץ מופקד בידיו החזקות של האיש של אביר. אביר הוא נסיך הכתר של ממלכת שש הדוכסויות, ואבא שלו בין השאר. הוא מובא לטירת הצבי וגדל בחצר המלוכה- באורווה של האיש של אביר, בוריך, שם הוא לומד את דרכי הטיפול בסוסים והכלבים. ואחר כך הוא מקבל חדר בארמון, ולומד את דרכי הרצח השקט.


בקיצור:
אי אפשר לספר יותר ממה שכתבתי למעלה. אין סיפור אחד. יש כמה נושאים, הזמנים משתנים מהר ולאט ושוב מהר ולאט.
שינוי קצב הזמנים מבלבל, אני חייבת להגיד את זה. חצי השנה הראשונה מתפרסת על גבי שלושה פרקים ארוכים, ומיד אחר כך חמש שנים עוברות בפרק. שנה עוברת. ואז שבוע על גבי שני עמודים, ואז לילה או שניים על גבי פרק בערך. עוד שני לילות בשני פרקים (לאו דווקא לילה אחד בפרק), ואז... חצי שנה בערך בפרק. ואז חודשים שלמים אחד אחרי השני בפרק או שניים, אולי פחות........ ובקיצור, זה היה כאב ראש רק לנסות לעקוב אחרי זה עכשיו. וקרו כל כך הרבה דברים!
באופן בלתי נמנע ומצער מאוד, לא יכולתי שלא להשוות את "שוליית הרוצח" ל"שם הרוח" המדהים. יש כמה נקודות דמיון (באתי לכתוב קוותה במקום פיץ קודם), ואם לומר את האמת- יותר אהבתי את הסיפור של קוותה מאשר את הסיפור של פיץ.
ולדברים הטובים (כן, ברור שיש כאלה)- העלילה מהממת, מעניינת, סוחפת. התאהבתי בפיץ, שלא מרבה לדבר, אלא מסתכל וחושב. הקפיצות בזמן לא היו בלתי נסבלות, ובמקום מסוים אולי אפילו עזרו להעביר את הסיפור בכך שהדברים המעניינים נכתבו ביתר הרחבה. הדמויות עמוקות מאין כמוהן, וההתחברות לפיץ קלה מאוד. על ההתחלה אפשר להבין את העלילה ולהיכנס לקצב המשתנה של הסיפור.
בספרים שבאים אחרי "שוליית הרוצח"- "רוצח מלכותי" ו"שליחותו של רוצח", העלילה הופכת למעניינת עוד יותר (אם זה בכלל אפשרי), סוחפת יותר, עמוקה יותר, מדהימה ומקסימה יותר (ושוב, רק אם זה בכלל אפשרי).
לגילאי....13 והרבה הרבה הרבה מעלה.

ציון:

חמש סימנית- בגלל האהבה להמשך

בן סובק!!

בן סובק- המהדורה המוגבלת שיצאה בעברית רק בדוכני הוצאת "גרף" בשבוע הספר האחרון (שלא נוצל על ידי מספיק, לטעמי). אבל אני הולכת לפי הסדר, אני לא יוצאת מהקווים כשמדובר בספרים. אז קודם כל סיימתי את כל הספרים בסדרת "משפחת קיין והאלים המצריים", (ובינתיים חברתי קראה את "בן סובק", ונוצר תור ארוך למדי אחריה), ורק אחרי שסיימתי את "כס האש" ואת "צל הנחש" (שבהחלט היו טובים כמו הראשון- "הפירמידה האדומה"), התחלתי בלב הולם את "בן סובק", הספרון בן 39 העמודים שמפגיש את קרטר קיין עם פרסי ג'קסון.

ושוב, אני פונה לסופר המופלא ריק ריירדן:

אם אתה מנסה לגרום לי להרגיש כמו אחרי קפיצת בנג'י, ברכותיי- זה מצליח לך.

ועוד משהו- האם אתה בעצם אומר שיהיו עוד ספרים עם פרסי וקרטר? עוד פגישה ביניהם? (בבקשה- כן!)

אני מציגה פה את הכריכה באנגלית, כי בעברית היא כמובן לא מושקעת מספיק
(בגרסה באנגלית גם פרסמו את הפרק הראשון של "בית האדס"- הספר הבא בסדרת "גיבורי האולימפוס" שיוצא בסתיו הקרוב)

הספרים המעופפים המופלאים של מר מוריס לסמור- הספר

בדיוק עכשיו גלשתי לי באתר הנהדר "הספרייה הפנטסטית" והופתעתי לגלות שיצא ספר בעברית ששמו "הספרים המעופפים המופלאים של מר מוריס לסמור"- הסרטון הממש ממש חמוד שפרסמתי פה לפני קצת יותר משנה. מצאתי גם את האתר הרשמי של מוריס לסמור. מרגש אותי פשוט לחזור טיפה אחורה ולראות שוב את אותו הדבר רק כשזה הופך לספר. ספר.

יום מגבת שמח!!

אני חייבת מגבת כזאת, שכתוב עליה "בלי פאניקה"

יום מגבת שמח, אנשים!
(לא יודעים מה זה? כנסו לכאן)
בנוסף, סיימתי לפני דקות אחדות את "הפירמידה האדומה", הספר הראשון בסדרת "משפחת קיין והאלים המצריים". ואני כל כך רוצה המשך! אני חייבת ספרייה עכשיו!
אז ניסיתי להרגיע את העצמי ולהגיד "תירגעי, מחר יש לך ספרייה ושני שיעורי ביולוגיה לקרוא בהם כמה שרק תרצי" (המורה הבריזה לנו חצי מהשיעורים השנה, לא יפתיע אותי אם זה יקרה גם מחר).
תאחלו לי בהצלחה!

משפחת קיין והאלים המצריים- הפירמידה האדומה

התחלתי את "הפירמידה האדומה" לפני שבועיים בערך. חשוב לי לציין שזה לא טוב כמו "פרסי ג'קסון" אבל בהחלט מתקרב לרמה שלו וראוי להערכה רבה. רבה מאוד.

על מה מסופר?
קרטר אוהב את אבא שלו. גם באופן כללי אין לו בעיה לטייל אתו ברכבי העולם וללמוד ממנו ארכיאולוגיה מצרית. וגם אם יש לו בעיה- הוא הרי לא יאמר את זה לאבא שלו. וגם אין לו הרבה בעיה להיפגש עם אחותו, סיידי, רק פעמיים בשנה.
סיידי גרה עם סבתא וסבא שלה והחתולה שאבא הביא לה. היא חיה חיים הרבה יותר נורמליים מאשר קרטר. בסוד היא מקנאה בו ובזמן שלו עם אבא. אבל היא הרי לא תגיד את זה.
הסיפור מתחיל באחת משתי הפעמים בשנה שהם נפגשים, ומסופר בהקלטה שהסופר קיבל מהם, שבה הם מספרים את סיפורם.

בקיצור:
אין על ריק ריירדן. שוב הוא הצליח להעביר את מה שהוא רוצה באחת הדרכים הכי נפלאות שקיימות לאדם. והוא הרי עושה את זה בכל כך כהרבה כישרון! (הוא כתב את ספרי "פרסי ג'קסון" המדהימים, שמלמדים על המיתולוגיה היוונית)(וסדרת ההמשך "גיבורי האולימפוס" על המיתולוגיה הרומית)
מחוץ לעלילה המדהימה, הרעיון לכתוב את זה כהקלטה שקרטר וסיידי הקליטו יחד ו"שלחו" לסופר הוא גאוני. העלילה זורמת, כמו בבן דודו "פרסי ג'קסון", ומלאת אקשן והומור, כמו גם העברת הידע על המיתולוגיה המצרית- שלא ידעתי שהיא כל כך מעניינת. כל כך מעניינת שאם תהיה לי אי פעם חתולה- אני אקרא לה "בסתת" על שם אלת החתולים המצרית. ואת כל זה למדתי מהספר המדהים הזה, לגמרי סטייל "פרסי ג'קסון" וגם לאותם גילאים, אבל שונה בהרבה מובנים.
ובקיצור- אהבתי.
יצאו עוד שני ספרים בטרילוגיה- "כס האש" ו"צל הנחש", ועוד ספרון בשם "בן סובק" ומפגיש בין קרטר לפרסי.

ציון:

חמש סימניות. ובלי פרוטקציה מ"פרסי ג'קסון"

The Wise Man's Fear

אחרי הרבה זמן שרציתי לעשות את זה, התחלתי לתרגם לעצמי (ולאחותי) את הספר השני בסדרת "רשומות קוטל המלכים"- "רשומות קוטל המלכים- הספר השני: פחדו של האיש החכם" (בתרגום חופשי ביותר), שהוא הספר השני שלי "שם הרוח" המדהים מאת פטריק רותפס.
יש בערך 1000 עמודים.....
טוב... תאחלו לי בהצלחה!!!

התחלת הפירמידה האדומה

אתמול,  אחרי מספר מועט של שכנועים מצד חברתי, התחלתי את סדרת "משפחת קיין והאלים המצריים". כמובן שאחרי כל כך הרבה זמן בלי אף פרסי ג'קסון לרפואה,  זה היה רק עניין של זמן עד שאתחיל עוד סדרה של ריק ריירדן.

איימוס הביט בבניין האמפייר סטייט בעיניים מצומצמות. "במנהטן יש בעיות אחרות.  אלים אחרים. מוטב לשמור מרחק."
"מה אחרים? " דרשה סיידי לדעת.
"שום דבר. "

רק אותי משעשע במיוחד הקטע הזה,  שהסופר- הגאון- בעצם שילב את שני הספרים? זה גאוני!

פוסט טרום "השקט והשאל"

אני שמה לב.
אני שמה לב למילים על הדף, ותוך כדי לקרקוש של מכונת הכביסה, וגם לריח קל של עוף באוויר, ולמספר העמודים שנשארו עד לסוף הפעם השנייה של "החור שברעש" מאת פטריק נס.
"השקט והשאל" שוכב כבד על הברכיים שלי, מחכה לסוף המיוחל של ספרו הקודם ולתחילת מסע חדש אל תוך המילים שבפירוש אין לי מושג מה הן ייצרו בסופו של דבר. אין לי מושג מה עומד לקרות.
והעמוד האחרון (ובלי ספויילרים) נגמר. אני הופכת אותו מהר, אבל כמו סלואומוושן:

סוף ספר 1

אני אוספת את שני הספרים

מסתכלת על שניהם בלב הולם.

שני מסעות,

שני ספרים,

ושתי פעימות לב שרודפות אחת אחרי השנייה

בום-בום,         בום- בום,        בום- בום.

"השקט והשאל" מתחיל לחיות לי ביד בעוד

3

2

1

0

תמונת מצב

היי קוראים יקרים!!
תמונת מצב שלי עכשיו (כשאני יכולה לעדכן מהטלפון הנייד), כותבת מחזה לחוג התיאטרון שלי. יש כבר תפקידים לכולם- תודה לאל. רק נשאר לכתוב ולערוך.
אחלו לי בהצלחה!
ספיר

עוד פוסט על "אשמת הכוכבים"

אני שמחה לבשר לכם,  קוראים יקרים,  שאחרי הרבה זמן ושכנועים אבא שלי סוף סוף קורא את הספר המדהים "אשמת הכוכבים" מאת ג'ון גרין. אחרי שציטטתי בלי סוף קטעים שאני יודעת בעל-פה הוא החליט שהספר הזה לא יהיה רעיון רע כל כך,  ואחרי שסיים לקרוא ביוגרפיה כלשהי דחפתי לו את הספר הזה ליד,  והוא כבר בעמוד מאה שישים ו.
כולנו נאחל לו בהצלחה בחוויה המרגשת והסוחפת הזאת שנקראת "אשמת הכוכבים"

ואתם יודעים מה עוד?  כתבתי את הפוסט הזה מהטלפון הנייד שלי!  איזו התקדמות טכנולוגית!

להתראות בפוסט הבא
ספיר
המתקדמת הטכנולוגית השמחה

פרסי ג'קסון וכו'

סיימתי לא מזמן את כל סדרת "פרסי ג'קסון והאולימפיים" וגם את כל השלושה שתורגמו בסדרת "גיבורי האולימפוס".

ריק ריירדן היקר, "הגיבור האבוד" לא היה משהו מסיבה אחת פשוטה- פרסי לא היה שם. ואז, לרגע אחד קטן, הפכת לזה-שכתב-את-פרסי-ג'קסון, ואז יכולתי להמשיך. אחרת הייתי נוטשת את זה.
גנב הברק היה מעולה.
ים המפלצות גם.
קללת הטיטאן גם.
הקרב על המבוך גם ובעיקר.
תקוות האולימפוס- האהוב עלי.
הגיבור האבוד- רק בגלל הנאמנות שלי לפרסי.
בן נפטון- מאותה סיבה, וגם בגלל שפרסי היה שם!!
אות אתנה- מדהים.
אז למרות הגיבור האבוד, אני עדיין אוהבת אותך, מר ריירדן. ואני מקווה שימהרו טיפה יותר עם "בית האדס", כי קראתי את כל השמונה האלה בשבועיים, אז אל תהרוס לי סתם ככה  שאני אשכח הכול לעוד שנה.
                 


ובקיצור, חמש סימניות:












כשבדיוק גמרתי את השלישי, והתחלתי את הרביעי (הכריכה הכי יפה, נכון?), היה לי שיעור היסטוריה. אז המורה שלי, נקרא לו משה (זה לא השם האמיתי שלו...), אמר לי לסגור את הספר. אבל רבאק! בדיוק התחלתי את הספר הרביעי!! מה נראה לו?? אז הנחתי את הספר השלישי הפוך על השולחן, כאילו אני לא קוראת, ובעצם קראתי את הרביעי מתחת לשולחן! כל כך מזל שהם דומים! משה לא חשד בכלום!

בסדרת "גיבורי האולימפוס" עומד לצאת הספר הבא "בית האדס", ויצא הספרון "בן סובק", שמפגיש בין פרסי לקרטר קיין מהסדרה המצליחה השנייה של ריק ריירדן "משפחת קיין והאלים המצריים".

עד הפעם הבאה,
ספיר

שבע הממלכות

"שבע הממלכות" טרילוגיית ספרי פנטזיה מאת קירסטין קאשור.

מחוננת
רקע לסיפור:
בעולם פנטסטי בסגנון ימי הביניים יש ארץ שמחולקת לשבע ממלכות. וכמובן שבשבע הממלכות חיים אנשים, אבל חלק מהם נולדים עם עיניים שונות אחת מהשנייה- מחוננים.
למחוננים יש כולות מיוחדות. זה יכול להיות כל דבר- מחישוב מספרים ועד כישרון להריגה.
למלכים יש הזכות, הכוח והיכולת לקחת כל תינוק מחונן, שיגדל בארמון וישרת את המלך אם כישרונו טוב מספיק.

על מה מסופר?
קטסה היא מחוננת. היא מחוננת בהריגה. ובשל כך המלך רנדה משתמש בה כמתנקשת. קטסה מתעבת את זה. היא מתעבת את כישרונה, את ניצולם של המלכים את המחוננים, את היחס של האנשים כלפי מחוננים.
בעקבות פעולה מבצעית היא פוגשת את פו- נסיך מחונן בלחימה. יחד הם יוצאים למסע שיכול לשנות את גורל שבע הממלכות.


אש
רקע לסיפור:
בעולם פנטסטי בסגנון ימי הביניים, בארץ הגיאיות, חיים אנשים- וגם מפלצות. המפלצות מהממות את התודעה שלך, הן מהפנטות את הצופה עם יופיין- ארנבים, סוסים, נמרים- כולם יוצאי דופן ומופלאים.
אפילו היו שמועות על מפלצת דמויית אדם.

על מה מסופר?
 אש לא אוהבת שמסתכלים עליה, כי תמיד כשמסתכלים על שיער הלהבה שלה, על גופה המהמם, על פניה העדינות- אנשים מתהפנטים, או מנסים להרוג אותה. אש שונאת את הכוח שלה כמפלצת, שקיבלה מאביה הנורא, אבל כשגורל כל ממלכת הגיאיות מונך על כתפיה, מה כבר היא יכולה לעשות?


בקיצור:
אני חובבת ספרי פנטזיה מושבעת, ועוד בסגנון ימי הביניים? אני פשוט אוהבת את זה! כאילו, באמת. שלא כמו ב"הזמן השבור", שנצמד למקורות ההיסטוריים של ימי הביניים (יותר מדי אפילו), הספרים האלה משוחררים יותר, הם זורמים ולא מוגבלים.
בשני הספרים מסופר על דמות פמיניסטית, באחד קשוחה ובשני עדינה יותר, שלא אוהבת את כוחה ולא רוצה ילדים.
ואני באמת באמת לא רוצה להשוות את "מחוננת" ל"משחקי הרעב"- אבל זה פשוט ככה (קטסה וקטניס.....). אש, כדמות, מאוד דומה לקטסה. קטסה, כדמות, מאוד דומה לקטניס. אבל איך אומרים? great mind think alike. ובואו נשאיר את זה ככה, כי באנו לפה בשביל לדבר על "שבע הממלכות".

ספרים טובים. מעולים אפילו. על שתי נשים חזקות מסביבתן ומכוחן גם יחד. הן לא קשורות אחת לשנייה, חוץ מזה ששתיהן דמויות ראשיות בטרילוגיה נהדרת מאת אותה סופרת.
העלילה מעניין, הרעיונות לשני הספרים מבריקים באופן יוצא דופן, ובעיקר אהבתי איך שני הספרים שתי העלילות, שתי הממלכות, מתחברות בדרכים שלא חשבתי עליהן.
ובקיצור- אהבתי.
לגילאי 12 ומעלה... 13 ומעלה...

ציון:

ארבע וחצי סימניות, על גבול החמש.

כמה טוב להיות פרח קיר

אני שמחה עכשיו. אני כל כך מאושרת מבפנים. אני מחייכת, ואני אוהבת- פשוט אוהבת- את הספר הזה.
הרגשתם פעם כל כך.... אינסופיים? (אם להשתמש בביטוי של צ'ארלי)
סיימתי גם את הסרט עכשיו (עד שהצלחתי למצוא אותו באינטרנט).
ואני נשבעת לכם, שבאותו רגע סיום- גם בספר וגם בסרט- הייתי אינסופית.

המשך שבוע מעולה!!

 ממני
  האינסופית

הכריכה בעברית נראית אותו הדבר בדיוק- רק בלי השמות של השחקנים