הזמן השבור

"הזמן השבור". ספק פנטזיה, ספק מדע בדיוני מאת אריאלה בנקיר. ישראלי.


רקע לסיפור:
מיקי גונן, נערה בת 16, איבדה את אביה בתאונת דרכים ומצליחה לשכנע את דודתה ללמוד בפנימייה היוקרתית "שיבולים". היא מוצאת מפלט ונחמה בספריית בית הספר בכל פעם שחבריה לכיתה מתאכזרים אליה.
אבל שום דבר ממה שקרה לה אי פעם לא הכין אותה לספר המסוים הזה...

על מה מסופר?
מיקי  נשאבה אל תוך הספר ומצאה את עצמה בממלכת ארבוראה, באי סרדיניה, בימי הביניים.
שום דבר ממה שקרה לה אי פעם לא היה יכול להכין אותה לזה.
ובתוך כך שנשאבה אל הממלכה העתיקה, היא נשאבה גם אל תוך תככים ומזימות נגד המלוכה ונגדה, מתוכם היא יוצאת בעור שיניה.
היא נשאבת גם (איך לא) אל תוך אהבה סוערת.
האם תוכל לחזור לביתה? ואיך? והשאלה הגדולה מכל- האם אביה באמת מת כמו שנוכחה לדעת? או שכל הזמן הזה חיה בשקר?

בקיצור:
היה נחמד, תיאורים יפים, דמויות... הדמויות מעט שטחיות, וגם כשנראה שאיזו דמות מתחילה להשתנות, היא נשארת אותו הדבר. טוב הוא טוב עד הסוף, רע הוא רע עד הסוף... איפה העניין? איפה העומק? בסדר, למדנו להכיר את מיקי, את פייטרו, את המלכה, את ברטה ועוד רבים וטובים (טובים בעיקר, למה לא לומדים להכיר את הרעים?), אבל מי שבאמת עניין אותי היה מי שפחות סיפרו עליו, אלה שידעו על קיומם אבל נעלמו עם הזמן. והם, דווקא הם, עמוקים יותר ונותנים יותר חומר למחשבה. הנסיך? מה עם הנסיך? הזכירו את השם שלו אולי ארבע פעמים בכל 451 העמודים! אבל מה איתו? והקפטן? אני מודה בחיוך שהוא הדמות האהובה עלי. אני מצטערת מאוד להודיע אבל החיים שלו עניינו אותי הרבה יותר מאשר הנשיקות של מיקי, איך היא מבולבלת, איך היא טובה אל כולם, איך היא צוחקת, איך היא בוכה... סליחה, אבל עם כל ההיצמדות של הספר למקורות ההיסטוריים, מיקי היא דמות לא הגיונית. תמצאו לי אדם אחד (אחד!) שאין בו אף רוע או פחד. ועוד אחרי ששני ההורים שלה מתו ושדודה שלה עוברת לאנגליה ושהיא "מוצאת מפלט" בספרייה אחרי שכל הכיתה שלה מציקה לה. אולי אני המוזרה, אבל אם זה היה קורה לי, אני הייתי רוצחת מישהו, ולא מפזזת לי בעולם קסום ותמים עם חדי קרן ורודים וקשת בענן מעל שדה פרחים צבעוניים, ובוכה על כל דבורה שאני מוצאת בין כל הפרפרים.
ועוד משהו: היא נשאבת לספר. רבאק! כמה פעמים כבר עשו את זה לפניה? (ובואו נודה שכל אלה שנשאבו לספר העתיקו מ"הסיפור שאינו נגמר" מאת מיכאל אנדה). באמת, כשקראתי בכריכה האחורית של הספר את המילים "היא נשאבת, פשוטו כמשמעו, לתוך ספר עתיק שמצאה במקרה בספריית בית הספר". מלבד העובדה שמיד חשבתי "מי לעזאזל שם ספר עתיק בספריית בית ספר?", צחקתי לעצמי ואמרתי "או, הנה זה שוב פעם!"
אבל למרות כל הדברים הלא כל כך נחמדים שכתבתי למעלה, הספר עצמו היה בסדר. אפילו בסדר גמור. היה אקשן, הייתה דרמה, הייתה אהבה, היו דברים נכונים, היו קטעים יפים, היו הפתעות, היו דמויות מעניינות (הקפטן שלי, למשל). היה בסדר גמור. וחייבים להודות שהציור על הכריכה יפה.
שווה לקרוא? אם אתם בני 11-12 ומעלה.
(אני מודה שקראתי רק בגלל התחרות שנגמרה אתמול)

ציון:

שלוש וחצי סימניות

סוכנות הזמן- פרק שלוש עשרה

שלום לכם קוראים בלוג יקרים.
אז מולכם כתב פרק 13 של הסיפור "סוכנות הזמן".
 (פרק ראשון, פרק שני, פרק שלישי, פרק רביעי, פרק חמישי, פרק שישי, פרק שביעי, פרק שמיני, פרק תשיעי, פרק עשירי, פרק אחת עשרה, פרק שתיים עשרה)
קריאה מהנה:

פרק 13:

אני משתחלת מתחת לשמיכה ושיערי מתפזר על הכר סביבי. יום ההולדת היה נפלא, אני מצלמת את עצמי במיטה ושולחת להדפסה לבוקר- מזכרת מהיום הזה.

'את במיטה?' אני מקבלת הודעה בצ'אט מליאו.

'כן, למה? מקנא בדובי שלי?'

'כן, הו כן'

'חבל'

'אז איך היה לך היום?'

'באמת צריך לשאול?'

'זאת הייתה שאלה רטורית'

אני שולחת לו סמיילי צוחק.

'מה את חושבת על מחר? נבריז מפגישת הצוות ונלך לשתות קפה?' הוא שולח ביחד עם סמיילי- נשיקה.

'רוב אמר שזה חשוב...'

'ואם רוב היה אומר לקפוץ מהגג?'

'הייתי חושבת שחייזרים השתלטו על הגוף שלו וזורקת אותו מהגג'

'אז אנחנו לא מבריזים מחר?'

'מצטערת, רק היום יצאתי. וזאת גם המשמרת של ורנון מחר- לא כדאי! (אלא אם אתה רוצה לגמור כמו מייק, מנקה מגשים)'

'אפרופו מגשים...'

'כן?'

'עזבי, אני אספר לך מחר...'

'עכשיו אתה משאיר אותי במתח?'

'ברור' הוא שולח סמיילי צוחק 'לילה טוב, ג'ואי. מקווה שהיה לך יום הולדת שמח' וסמיילי- נשיקה.

'לילה טוב' אני שולחת סמיילי ישן ומכבה את המחשב.

פגישת הצוות מחר תהיה כמובן על לוסי, לא צריך להיות גאון בשביל לנחש. אני מכבה את האור ונשכבת על הכר שוב. ואחרי כמה דקות גם נרדמת.

השעון המעורר שלי מעיר אותי בקולות תרנגול- הצליל היחיד שיכול להעיר אותי- בשעה 9:00 בבוקר. הטלפון הנייד מראה הודעה מלפני עשר דקות 'ארוחת בוקר בקפיטריה!!' מאנדרו. אני קמה ופותחת את התריס בחלון, זה לא עוזר כל כך לתאורה בגלל השמיים האפורים בחוץ, אז אני מדליקה גם את המנורה ופונה לבחור בגדים- ג'ינס וחולצה כחולה- האיפור הרגיל, שיער פזור, והז'קט הלבן. עוד הודעה מאנדרו 'אני גומר לך את כל הדגנים'

'דגנים? בקפיטריה? קרה משהו?' אני שולחת, מופתעת לחלוטין.

'בואי ותראי'

'אני באה' דלת החדר נסגרת מאחורי ואני נכנסת למעלית ביחד עם שני מתלמדים וסוכן.

קומה 55- ק' חצי מלאה בשעה הזאת ואני מוצאת את ליאו, אנדרו ומייק ליד השולחן הקבוע של הצוות הלבן.

"אז ככה" אנדרו משרטט על נייר כמה קשקושים בעוד הוא מכניס כף דגנים בחלב לפיו.

"ככה מה?" אני שואלת ומתיישבת בין ליאו למייק.

"התוכנית" הוא משיב, כאילו זה מובן מאליו.

"אני רעבה"

"ביקשתי משלוח, דגנים וחלב" אומר ליאו ומכניס גם הוא כף מלאה לפיו.

"מקורי" אני מחייכת אליו ולוקחת ממרכז השולחן קערה ומכינה לעצמי ארוחת בוקר. ארוחת בוקר סטנדרטית בקפיטריה של הסוכנות היא בדרך כלל חביתה קרה, אבל לא כשיש את ליאו והמוח המקורי שלו.

הארוחה נהדרת, והג'לי לקינוח נגמר בתוך חמש דקות.

'סיימתם את הארוחה הנחמדה שלכם?' שלושתנו מקבלים יחד אסמס מרוברט.

'כן המפקד' שלושתנו שולחים יחד את אותה התשובה, אומרים להתראות למייק ועולים במעלית עד לקומה 70- קומת אחראים/מפקדים, משהו כמו מועדון לאנשים מבוגרים. לנו יש את הקפיטריה, להם יש את קומה 70- א"מ.

רוברט מחכה לנו ליד המעלית ונכנס בלי לבזבז זמן כשהוא לוחץ על מספר 71- משרדי א"מ.

המשרד של רוב נמצא מאחורי דלת מספר 9 במסדרון קומה 71, והוא מחובר במדרגות לחדר השינה שלו בקומה מעל. כל אחראי/מפקד בעל משרד רשאי לעצב אותו כאוות נפשו. רוב בחר סלון מזמין עם ספות כחולות כהות וכורסה אחת תואמת (אנחנו קוראים לה "כורסת רוב"). בלי שולחן משרדי מאיים, רק סלון, מקרר משקאות קטן ליד הכורסה, ומתוך הרגל מסוים גם קערת סוכריות על שולחן הקפה במרכז. המדרגות הלבנות שעולות בסיבוב לקומת המגורים נמצאות בפינה.

אני חולצת נעליים ליד הספה הקבועה שלי ונשכבת לאורכה, עם הפנים לרוברט, שמרים את המחשב הנייד שלו על ברכיו ומדליק אותו. ליאו נשכב על הספה הקבועה שלו ואנדרו נשכב על הספה השלישית, המאונכת לשלי, ומזיז את בהונותיו קרוב לראשי כדי לעצבן אותי. אני מכה אותו והוא מפסיק, שלושתנו צוחקים.

"התמקמתם?" רוברט שואל ושולף מהמקרר ארבע פחיות קולה וזורק אחת לכל אחד מאיתנו, משאיר אחת לעצמו.

"מה רצית, המפקד?" אנדרו שואל ותומך את ראשו ביד אחת, פותח את הפחית עם היד השנייה. אני נשענת אחורה, חצי מתיישבת, ופותחת את הפחית שלי. ליאו עושה כמוני.

"רק כמה עניינים מינוריים." הוא לוגם מהקולה שלו ולוחץ על כמה לחצנים במקלדת. "כידוע לכם, הצטרפה סוכנת חדשה..."

"כן, ומצרפים אותה אלינו..." אני משלימה ולוגמת מהפחית שלי.

"רוב, אנחנו לא טיפשים" ליאו מסכים איתי.

"אני יודע" הוא מחייך מאחורי המסך וממשיך "לוסינדה תהיה בתקופת ניסיון קטנה איתנו, לא משהו מאוד רציני. פשוט רוצים לראות איך היא תשתלב בחיי החברה וההתנהלות בסוכנות, איך היא מתמודדת עם עבודה בצוות ודברים כאלה בגלל שהיא לא עברה את ההסמכה שלה בסוכנות עצמה."

"ואז..." אנדרו מדרבן אותו.

"אם היא תצליח והכול יהיה בסדר, היא תישאר, אם לא אז לא."

"ומה אתה רוצה מאיתנו?" אני שואלת.

"רק... אל תקשו עליה. זה הכול."

"אנחנו? לעולם לא" ליאו מחייך בעידוד.

"רק רציתי להבהיר את הענייין"

"עוד משהו?" אני שואלת. ואז, כאילו זה היה סימן מוסכם, נשמעת דפיקה בדלת והיא נפתחת באוושוש. לוסי עומדת בצידה השני.

"היכנסי לוסינדה" רוב מחייך "אני נשבע שזו לא הייתה כניסה מתוכננת..." הוא אומר לנו.

אני מקפלת את הרגליים שלי, מפנה ללוסי מקום לשבת. היא מתיישבת על קצה הספה ורוב מציע לה מיץ תפוזים, קולה, או סוכרייה.

"מיץ תפוזים בבקשה" היא אומרת בשקט והוא מושיט לה פחית.

"רוב, היא חדשה! ככה אתה מתנהג?" אני נוזפת בו.

"אה, נכון... שכחתי." הוא מושיט לה גם קשית מהחבילה שהא שומר לאירועים מיוחדים.

"אהה... תודה... אני חושבת..." אני עונה ומחליקה את החצאית שלה.

"לא הלכת לאיבוד?" רוב שואל.

"לא, ההוראות שנתת לי היו מדוייקות ו... אני לא חושבת שאפשר להתבלבל פה... תודה"

"אתם רואים, ילדים? זה נימוס." הוא אומר לנו ושלושתנו גונחים בתשובה, מחייכים על הניסיונות שלו לגרום לה להרגיש בנוח. זה היה ככה גם איתנו, פחות או יותר. ואנחנו הסיבה שהוא מציב קערת סוכריות. אנחנו והכתבה שהוא מצא באינטרנט על ילדים וסוכריות- דרך להצלחה. והיינו בני 14 כשהוא הכיר אותנו.

"על מה את חושבת, ג'ו?" ליאו שואל.

"על הגיל של הסוכריות האלה" אני עונה בחיוך ורוב צוחק.

סימניות כאלה ואחרות

תמונות של הסימניות המשונות האחרונות שלי, תיהנו:

הספר (הנחמד מאוד) "הזמן השבור" מאת אריאלה בנקיר
~כרטיס רכבת~

הספר השלישי בסדרת "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה", "החיים, היקום וכל השאר" מאת דוגלאס אדאמס (לפוסט על "יום המגבת" לחצו כאן)
~כרטיס תודה קטן שאין לי מושג מאיפה יש לי אותו~

הספר "יצורים יפהפיים" מאת קאמי גרסייה ומרגרט סטוהל.
~קלף מלך תלתן שעבר התעללות קשה~

אשמת הכוכבים

אז הפוסט המסורתי, קוראי בלוג יקרים:

"אשמת הכוכבים", רומן נפלא מאת ג'ון גרין.

על מה מסופר?

הייזל היא חולת סרטן בת 16. היא הולכת עם בלון חמצן לכל מקום, מכורה לספר מסוים ולוקה במה שהיא מכנה "תופעות לוואי של סופניות". ויום אחד, בקבוצת התמיכה לחולי סרטן, היא פוגשת את אוגאסטוס ווטרס.

בקיצור:

לא חשבתי שצריך להסביר יותר משלוש השורות האלה ב"על מה מסופר". כי זה פשוט ככה.

גם על הכריכה האחורית של הספר, אם תשימו לב ואם לא, לא מסופר כלום חוץ מ"סיפור אהבה בלתי נשכח, מן הסוג ששובר את הלב ומרחיב אותו בעת ובעונה אחת" ועוד כמה דברים בסגנון.

באמת, שאני חושבת שאני מאוהבת. (עוד על המחומש אהבה הזה- פה, בפוסט "המלחמה על הכוכבים")

הספר הזה..................................................

כשאני חושבת עליו, אני לא מצליחה להסביר כלום. וקחו את זה כמחמאה הגדולה ביותר שאני יכולה לתת.

אתם מכירים את ההרגשה שכל המחשבות מסתחררות בראש ואי אפשר לשלוף אחת ולכתוב אותה? ככה אני מרגישה. יש כל כך הרבה דברים בספר הזה, כל כך הרבה גאונות (לקרוא לזה גאונות?).

יש בו הומור. אבל הומור שחור כזה, בעיקר על הסטראוטיפ של "הילדים חולי הסרטן"- אלה שמקבלים "צ'ופרים של סרטן", אלה שצריכים לרחם עליהם, אלה ש... שהם ככה. וגם הומור שחור על המוות. זה משהו שקורה, ולא רחוק מהם כל כך, כך זה משתמע. 

גם כל הקטעים עם ה... קהילה? קהילה של חולי הסרטן, ומה שמתווסף לזה- כל חולה מקבל "משאלה", למשל. (לא, זה לא פנטזיה, אתם יכולים להירגע. פשוט "משאלה" זה משהו שהחולה יכול לבקש ממשרד מיוחד. זה למה זה בגרשיים).

אבל לא כל הספר הזה ככה, שלא תחשבו לא נכון. זה סיפור אהבה, כמו שכתוב בגב הספר.
ואני לא יכולתי שלא להרגיש כל פרט קטן.
פתאום אחרי הספר הזה הבנתי למה אומרים "להישאב אל תוך העלילה", או אפילו "להזדהות עם הדמות". כי זה, בפשטות, מה שקרה.

ועכשיו הגיל. מבוגרים ונוער מגיל 13-14-15 ומעלה. אני חייבת לציין את הנוער, כי זה נכון. אבל אני לא יודעת אם הוא נכתב במקור לשכבת הגיל הזאת.

אבל לא פחות מזה. אני כמעט התעלפתי בקטעים הרפואיים. (אני לא דוגמא לשום דבר מהסוג הזה, אבל קחו בחשבון)

ציון:

אחרי כל המה שכתבתי
(גם בפוסט המלחמה על הכוכבים)
נראה לכם שלא חמש סימניות?

לוגו סתיו

ערב טוב קוראים יקרים.
וגשם שמח לכולנו.

הנה הלוגו החדש והמהמם לכבוד הסתיו:

אני יודעת שטיפה איחרתי, ויהיו שיגידו שזה כבר חורף. אבל עד עכשיו לא היה ממש מזג אוויר של סתיו, אלא קיץ.
כשיהיה ממש חורף, ויהיה קר כל הזמן, והשמיכה שלי תהיה שמיכת פוך, אז אני אחליף ללוגו חורף. (תודה על התמיכה)








הייתה הפוגה בגשם ביום שבת, אז הייתי בחוץ ממש לפני שהחשיך כדי לצלם.

אהבתם?
גם אם לא, תיאלצו להתגבר. אני אוהבת גשם.

עד הפעם הבאה,
ספיר
שאוהבת את הגשם בצורות שאין לתאר.

המלחמה על הכוכבים

הצילו!
זה כל מה שאני מצליחה לחשוב עליו.
הצילו.
הספר. הזה. פשוט.... הצילו!

נעבור לקטע הקליל יותר, ששמו כשם הפוסט: המלחמה על הכוכבים.
אולי לא הבנתם עד עכשיו שאני קוראת ספר (ועוד איזה ספר!). שמו הוא "אשמת הכוכבים" (כפיים) מאת ג'ון גרין.

המלחמה על הספר התחילה באופן משונה במקצת: בשיחה ביני לבין אחותי. המוזר, ואני מאוד מצטערת, הוא שאני לא זוכרת שום דבר מהשיחה הזאת. אז תיאלצו להסתפק, כמוני, בעדותה של בת שיחי.

בקיצור מקוצר, היא כנראה דיברה איתי על הספר הזה והזמינה אותו בספרייה. או שאבא שלי הזמין אותו? אני לא יודעת, אוקיי?

אבל אז לחברה שלי (ומפה אני זוכרת), ליאור המהממת שבטח אמרתי לה לקרוא את הפוסט הזה (היי ליל) לא היה מה לקרוא, אז אחותי, אופיר האחות הכי טובה בעולם (היי פיר) נתנה לה אותו. ואז איכשהו הוא שוב חזר אלינו הביתה.

עכשיו מתחיל הסיבוך: אמא שלי ראתה את הספר וגם שמעה עליו בתוכנית הרדיו האהובה עליה. היא מיד רצתה לקרוא אותו ואופיר אמרה לה שליאור קוראת אותו (בינתיים אופיר כבר סיימה). ובסופו של דבר נוצרה הפסקת אש מוזרה והספר נשאר ללילה אצל אמא שלי, ואופיר הייתה אמורה להחזירו לליאור בבוקר למחרת.

ואז נוצר מצב שבו אמא שלי (היי אמא) ראתה קומדייה רומנטית  במיטה ואני שכבתי לידה וקראתי את הספר.

וכך הוא הגיע לידי, בדרך משונה מעט.

אופיר שכחה לקחת אותו בבוקר, אז הוא נשאר אצלי גם אחר הצהריים, ובערב, ובלילה, וגם היום.

גמרתי אותו, לידיעתכם. פוסט מסורתי מקיף ברגע שאסדיר את נשמתי, אפטר מכאב הגרון שלי ואתכונן לבוחן בערבית.

עד לפעם הבאה

ספיר

שמתחילה לחלות קצת.

עד הפוסט אתם יכולים ליהנות מהכריכה
תיהנו

future list

לפני רגעים אחדים ביליתי לי בשקט ובשלווה באתר "סימניה" בעוד אבא שלי משחק בפלאפון שלו כשראשו מושען על המדרגות.
ואז מצאתי ספר ששמו "שוליית הרוצח", הספר הראשון בטרילוגיית "הרואים למרחק" מאת רובין הוב.
נעזוב לרגע את העניין ששם העט של הסופרת ממש מגניב.
הספר עצמו נשמע ממש טוב, ואחרי הביקורות הטובות (ברובן) החלטתי להוסיף אותו כספר הראשון ב futre list שלי.
תוכלו לראות את שמו מופיע בה מצד הימני של המסך, ממש מתחת לכפתור השיתוף ב"גוגל פלוס". (אני כל כך מתקדמת טכנולוגית, ראיתם?)

דרך אגב, ראיתם שפרסמתי את פרק 12 בסיפור "סוכנות הזמן"?
לא ראיתם? תלחצו על המקום שבו כתבתי "פרק 12" (שורה מעל) או פה (אם אתם כל כך מתקשים)
ושוב, זו הוכחה חותכת שאני מתקדמת טכנולוגית.



עד הפעם הבאה
ספיר
המתקדמת טכנולוגית

סוכנות הזמן- פרק שתיים עשרה

אני כל כך מצטערת על האיחור המטורף, אבל לא היה לי זמן להמשיך ולערוך.
אז יש המון קוראים לפרק האחת עשרה (יותר מלשאר הפרקים). (פרק ראשון, פרק שני, פרק שלישי, פרק רביעי, פרק חמישי, פרק שישי, פרק שביעי, פרק שמיני, פרק תשיעי, פרק עשירי, פרק אחת עשרה)
אז רק רציתי להגיד תודה, וקריאה מהנה:

פרק 12:

אני מתלבשת מחדש בשמלה- טוניקה בעלת פסים בצבעי אדום ואפור שמגיעה עד למעל לברכי ומתיישבת מול שולחן האיפור שלי, מסתכלת על עצמי מכל הכיוונים. אני לא מתאפרת כמו... איך לוסי קראה לזה? פריקית? אני לא פריקית. אני לא יודעת מאיפה היא באה, אבל אני לא פריקית. אני מוחקת את האיפור שנהרס ומתחילה לעבוד על החדש. עיפרון, מסקרה, אייליינר, טיפה צללית, סומק. זה הרבה? אני מוותרת על שפתון ומחייכת אל בבואתי בראי. אני יפה, ואני יפה בשביל ליאו. שרשרת האבן תלויה על צווארי, בולטת על רקע הפס האדום. אני קמה, מעיפה מבט בקופסה הסגורה שבתוכה השעון, ויוצאת דרך הדלת.

"הפתעה!" אני שומעת כשאני נכנסת לקפיטריה וצועדת צעד אחורה מרוב בהלה.

"מה?"

ליאו מגיע עם ידיים פרשות לצדדים כשאני נכנסת לקפיטריה מבולבלת "היום יום ההולדת שלך, ארבעה בינואר...את זוכרת, נכון?" הוא מחבק אותי.

"אה..."

שכחתי את התאריך של יום ההולדת שלי.
וארגנתי לעצמי מסיבת הפתעה.
אני לא יכולה להחליט מה יותר פתטי.

"אני לא מאמינה..."

"היום את בת שבע- עשרה!" לורל קופצת ומחבקת את צווארי בהתרגשות.

"למה נראה לך שהרשו לנו להשתמש בקפיטריה?" אנדרו מחבק אותי בתורו וצוחק.

"באמת נראה לי מוזר..." אני אומרת ומחייכת.

המסיבה מתחילה. אני לא מאמינה עדיין, אבל נהנית מכל רגע.

"אתם... לא שותים?" לוסי שואלת אותנו ליד שולחן בקבוקי הקולה.

"תסלחי לי... מה זה?" אנדרו מצביע על הכוס שלו.

"זה קולה" היא עונה.

"ואני שותה את זה, מכאן אפשר להסיק שאני... שותה."

"התכוונתי לאלכוהול."

"ילדה, את רואה יותר מדי סרטים" אני אומרת ומוזגת לעצמי עוד כוס.

"מאיפה שאני באה, שותים אלכוהול כל הזמן" היא מושכת בכתפיה.

"מה הקטע?" ליאו נשען לידי על השולחן ולוגם מהכוס שלו.

"לא יודעת... הם אוהבים את זה"

"פריקים" אני צוחקת, הם מצטרפים אלי.

המסיבה נהדרת. אני גאה בעצמי. פחות או יותר. המוזיקה של אנדרו מתחלפת בקולו כשהוא מקריין.

"שלום לכולם! זה אני, אנדי, הדי- ג'יי החתיך שלכם. מזל טוב לג'ו. אוהבים אותך!"
כולם מוחאים כפיים וצועקים.
"בואו נעבור לשירי סלואו, כדי שהיא תוכל להתנשק בשקט עם החבר שלה. המשך ערב נעים לכולנו"
מתחיל להתנגן שיר איטי ורומנטי. ליאו תופס אותי ומושך אותי למרכז רחבת הריקודים.

"היי, נסיכה" הוא מיטיב את הכתר ששמו לי על הראש כ"נסיכת יום ההולדת".

"היי, נסיך"

"אז, מאוד נחמדה- המסיבה שלך"

"נחמד מצידך למר את זה"

"אני יודע"

אני מניחה את ראשי על חזהו ואנחנו שותקים, נותנים לעצמנו לזוז עם המוזיקה.

"מזל טוב." הוא אומר כשהשיר נגמר "אני אוהב אותך."

אני מרימה את עיני "גם אני אותך."

"רוצה את המתנה שלך?" הוא מוציא מכיסו קופסה קטנה ומושיט לי.

"מה זה?"

"שאלה מעצבנת. תפתחי ותראי" הוא מחייך.

אני מחייכת בחזרה ופותחת.

"ליאו! זה..." אני עונדת את הטבעת הכסופה על אצבעי באושר עילאי. "זה..." אני לא מצליחה למצוא מילים. אז אני פשוט מחבקת אותו.

"טבעות הבטחה" הוא אומר.

אני מסתכלת על אצבעו ומתאימה אל הטבעת שעליה את הטבעת שלי. האותיות הראשונות בשמות שלנו חרוטים על הטבעות. "אז אני מבטיחה"

"גם אני"

אנחנו מתנשקים, נשיקה ארוכה ונהדרת שמסחררת אותי כאילו זאת הפעם הראשונה, ונשארים חבוקים עד שאנדרו הורס את הרגע המושלם ומקריין שוב.

"אז הם התנשקו, כולנו ראינו. עכשיו בואו נתחיל את המסיבה!" השיר הרגוע ממקודם מתחלף באחת לשיר קצבי וחזק, אפשר להרגיש את הרצפה רועדת.
אני אוהבת את זה.
זה מה שהתגעגעתי אליו כשהייתי בימי הביניים המסריחים. היכולת לא לשמוע את המחשבות של עצמך, שלא לדבר על לשמוע מישהו בכלל. פשוט לחשוב את הקצב דרך הרגליים.

אנחנו רוקדים, ואוכלים, ושותים, ושוב רוקדים... ושוב ושוב ושוב...

"הממ... שומעים אותי?" המוזיקה נעצרת וכולם פונים אל אנדרו, הוא מושך בכתפיו ומקשיב לקריינית החדשה.

"מזל טוב, ג'ורג'יה. אבל לצוות שלי יש מחר משימה שהם חייבים להתייצב אליה מוקדם בבוקר. אז אני איאלץ לעצור את המסיבה. לכולנו יש למחר עיסוקים. אז לילה טוב לכולם" מילי, המפקדת של הצוות הירוק- זית, מסיימת ומתחילים מלמולים של "לילה טוב" אחד לשני ו"מזל טוב" לי.

"אנחנו צריכים לנקות?" אני שואלת באנחה כשכולם יוצאים.

"את לא, את נסיכת יום ההולדת. אנדי ואני ננקה" ליאו מרים כוס חד פעמית מהרצפה וזורק אותה לפח.

"אממ... כן... מה שהוא אמר..." אנדרו מחייך ומתחיל לפנות את קערות הצ'יפס.

"בטוחים?"

"כן, לכי לישון" ליאו מחייך.

אני מרימה בקבוק קולה מהרצפה "אני אעזור לכם, נגמור יותר מהר ואז נלך לישון"

"עשינו עסק" אנדרו מכניס שקית זבל מלאה אל תוך אחד ה"תאים".



אהבתם? פרק שלוש עשרה

רשומות קוטל המלכים: היום הראשון- שם הרוח

קשה כל כך לכתוב את הרקע ואת הסיפור בקצרה של הספר "שם הרוח" מאת פטריק רותפס. קשה כל כך ומסובך עוד יותר. ואני, כבן- אדם שיודע להביע את מחשבותיו בכתיבה אף יותר מבמילים, שגם בהן אני די טובה, לא מצליחה אפילו לחשוב.
המוח שלי ריק פחות או יותר חוץ מ: לנשום, קוותה, לנשום, קוותה...מי זה 

קוותה? בואו ונראה:

רקע לסיפור:

קוטה הוא בעל הפונדק "אבן הדרך" ואולי אף יותר מכך.
וכשאחד האנשים בעיירה מותקף על ידי שד- ניצת בו משהו, משהו מעברו.
מעטים יודעים את עברו האמיתי של קוטה, ואגדות סופרו על מי שהיה. מפגש מקרי גורם לסיפורים להיכתב, וסיפורו של קוותה מתחיל.

על מה מסופר?
הוא נולד כקוותה בלהקה נודדת.
באוניברסיטה, כחמש- עשרה שנים לאחר מכן, הוא היה קוותה חסר הדם.
היו לו שמות רבים, כך הוא אומר, והוא מספר את סיפורו במשך שלושה ימים, לא פחות.
כשהיה בן שתים- עשרה עברו עליו שנים אחדות כיתום וכחסר בית בעיר. האוניברסיטה חיכתה לו, והוא התקבל אליה כנגד כל הסיכויים- גילו הצעיר עד גיחוך והשנים שבילה ללא הכשרה בעיר הפושעים המטונפת.
הוא גנב, שחקן, מכשף, מוזיקאי ורוצח. וזה רק החלק הראשון בסיפורו.

בקיצור:
איך אפשר לעשות קיצור על ספר כזה? 783 עמודים של תענוג צרוף.
אני באמת חושבת לכתוב לכם פה את הפסקה שכתובה בגב הספר, שלקוחה מהספר עצמו, למרות שזה חריגה ממנהגי:

"שמי הוא קווֹתֶה. לשמות נודעת חשיבות רבה, שכן הם מלמדים הרבה על בעליהם. היו לי יותר שמות מכפי שזכאי אדם יחיד לשאת...

הצלתי נסיכות, גנבתי אותן ממלכים עת נמו בתִלי קבורתם. שרפתי את העיר טרֶבּוֹן עד היסוד. ביליתי לילה עם פֶלוּרִיאָן, ובסופו היו לי חיי ובינתי לשלל. גורשתי מהאוניברסיטה בגיל צעיר מגילם של רוב המתקבלים אליה. הלכתי לאור הירח בדרכים שאחרים חוששים לדבר עליהן לאור היום. דיברתי עם אלים, אהבתי נשים, וכתבתי שירים שהזילו דמעות מעיני המזמרים. 

אולי שמעתם עלי".

עכשיו אני שלמה, כי הפסקה הזאת היא אחד החלקים הכי טובים בספר לדעתי, אם היה עלי לבחור בין כל החלקים  הטובים הרבים כל כך.

מגיל 13 ומעלה בלי להתפשר.

ציון:

חמש סימנית. מההתחלה עד הסוף.

מזכירה שפרק 11 בסיפור "סוכנות הזמן" עלה.

סוכנות הזמן- פרק אחת עשרה

אז אי אפשר לדחות את הפרק הזה עוד. אני מצטערת שהתעקבתי, אבל לא חשבתי שבכל כך מעט זמן אגיע לפרסום פרק 11, ואני טיפה מפגרת בכתיבה (אני עכשיו כותבת את פרק 14).
אבל בסדר, הנה הפרק האחת עשרה לפניכם. תיהנו:
(פרק ראשון, פרק שני, פרק שלישי, פרק רביעי, פרק חמישי, פרק שישי, פרק שביעי, פרק שמיני, פרק תשיעי, פרק עשירי)

פרק 11:

"יופי של סחורה, ג'ו" דני מתקדם לעברי, מניח את צלחת הג'לי הריקה שלו על עמדת המגשים ואפשר לשמוע את מייק גונח ממקומו ליד הכיור.

"יהיה בסדר, מייק!" דני צועק אליו ומחייך "בכל אופן, יהיה מעולה היום" הוא מחטט בין השקיות.

"כדאי מאוד שיהיה" אני משיבה. מייק מופיע לידי.

"לא תפסו אותך?"

"שיין היה שם"

"יש לך הרבה מזל" הוא חוזר לכיור.

אני צוחקת ומסתכלת על השעון שלי. השעה רבע לשש. "טוב, אני עולה לחדר" אני אומרת ואז מוסיפה בצעקה "בהצלחה מייק!"

"כן, כן" הוא משיב ואני נכנסת שוב למעלית. כמה פעמים הייתי במעלית היום? כמה קומות עברתי? אני חושקת שיניים בתסכול ולוחצת על כפתור 64. תשע הקומות עוברות אחת-אחת. אני שונאת מעליות.
כשהדלתות סוף-סוף נפתחות אני פונה לחדר שלי. הדלת-חללית נפתחת באוושוש ואני מתמקמת מול המחשב הנייד שלי, מסירה מעליי את כל שכבות המגדים וכותבת את הכתבה ללורל עם התמונות. כעבור כמה דקות היא שולחת לי תשובה.

'מעולה!! טוב, לוסי ואני בקפיטריה מחכות למלאי חדש של ג'לי (היא עוד לא טעמה את זה) בא לך להצטרף?'

'כרגע הייתי שם, לא ראיתי אתכן...'

'כן, בדיוק היינו בחדר מכונות, לוסי קיבלה את המחשב שלה XD'

תמסרי לה שתתחדש :D'

'היא מוסרת תודה. נו... בואי כבר!'

'אני באה, בסדר' אני שולחת לה תמונה של סמיילי נחנק בתוך מעלית, סוגרת את חלון הצ'אט, שולחת יד אל הז'קט הלבן ולובשת אותו. אולי, רוב הסיכויים שזה יקרה, גם לוסי תקבל ז'קט כזה. נו טוב, אנדרו ישמח.

בקפיטריה אני מוצאת בקלות את לוסי ולורל בשולחן הקבוע של הצוות ירוק זית. (כן, יש גוונים לירוק).

"היי" אני אומרת ומתיישבת עם צלחת הג'לי שלי. לוסי מסתכלת על שלה בעווית פנים.

"זה לא רעיל" אני אומרת ובולעת כפית שלמה "זה לפחות מה שאומרים לנו, אבל אף בדיקות במעבדה לא אימתו את זה" אני מוסיפה חיוך וקורצת אל לורל, שאוכלת גם היא את הג'לי שלה.

"זה בטעם מנתה?" לוסי שואלת ומסתכלת על הכפית שלה.

"מה זאת השאלה הזאת? ברור שלא" אני עונה ובוחנת את הלשון שלי.

"נו קדימה, את לא סוכנת עד שאת אוכלת ג'לי ירוק" לורל אומרת ובולעת עוד כפית.

"כמו טקס חניכה?"

"מה?"

אני מקבלת אסמס מליאו 'מה את עושה?'

'עם לורל, מכריחה את לוסי לאכול ג'לי'

'אנחנו יכולים להצטרף? זה יהיה מעניין (אנדי)'

'בואו, אני מתגעגעת'

"אממ... ג'ורג'יה, נכון?" לוסי שואלת אותי.

"ג'ו"

"תגידי, ג'ו, את פריקית?"

"מה?"

"היא שואלת אם את פריקית" אנדרו מתיישב לידי ומלקק את הכפית שלו בלשון ירוקה "היא לא פריקית, או איך שלא קראת לזה, היא רק לא יודעת להתאפר" הוא עונה ללוסי.

ליאו מתיישב בצידי השני "היי יפה"

"היי חתיך" אני עונה ומנשקת אותו.

"נו, לוסי. מה דעתך על הג'לי?" הוא שואל.

"אתם כל כך רציניים בנוגע לזה! הג'לי עד כדי כך חשוב?" היא שואלת אחרי ההלם מהנשיקה הציבורית שלנו ומפילה את הג'לי מהכפית שלה לצלחת.

"אנחנו לא יכולים בלעדיו" משיב אנדרו.

"כמו התמכרות?"

"כן, הו כן" ואז, כאילו זה היה סימן מוסכם, לורל, אנדרו, ליאו ואני מכניסים כפית ג'לי לפה ובולעים.

"נו, קדימה"

"זה לא יהרוג אותך... לתווך קצר" אני אומרת.

"אתם כולכם פריקים."

"לא... סיכמנו שג'ו רק לא יודעת להתאפר"

"סתום" אני מכה אותו בכתף "אני כן יודעת להתאפר"

"כן, כן..." הוא אומר ואז עושה תנועת שפתיים מוגזמת של "היא לא" ללוסי. לורל צוחקת.

"סטינו מהנושא" אני אומרת "לוסי עוד לא טעמה את הג'לי"

"בסדר, בסדר" היא אוספת מעט ג'לי על הכפית שלה, מסתכלת על זה לרגע, ואז בולעת בבת- אחת.

אנחנו מוחאים כפיים וצועקים בעוד היא מנסה לירוק לתוך מפית.

"אתם לא פריקים. אתם מזוכיסטים! זה פשוט דוחה"

"זה מה שאנחנו אוהבים בזה." לורל צוחקת ובולעת עוד ג'לי.

אני מסתכלת בשעון שלי. השעה רבע לשמונה. "טוב, היה כיף, היה נחמד. אבל יש מלא מה לארגן לעוד... שעה"

"ולהתאפר" מוסיף אנדרו.

"סתום" אני מחייכת.

"לא סותם" הוא פורע את השיער שלי. אני מאגרפת אותו בחזרה.

"קדימה ילדים, יש דברים לעשות. בואו נתחיל להזיז את השולחנות" אומר ליאו.

אנחנו מתחילים להזיז את שולחנות הקפיטריה. כמה מתלמדים מסתכלים עלינו, הם בטח קראו את ההזמנות. אני לא יכולה שלא לחשוב 'איזה חמודים' למרות שאני זוכרת שגם אני הייתי בגיל שלהם, וממש ממש לא הרגשתי חמודה באותן שנים.

כשאנחנו מסיימים השעה שמונה ורבע, אנדרו הולך להביא את הדיסקים עם המוזיקה. ליאו מעמיס את בקבוקי הקולה על השולחנות בעוד אני ממלאת קערות בצ'יפס.

אחרי חמש דקות אנדרו חוזר עם הדיסקים ומכניס אותם לתוך מערכת הכריזה של הקפיטריה.

"כפיים לאנדי?" הוא שואל בעוד אחד השירים שלו מתנגן ברקע.

אני מוחאת כפיים "אני עולה להתארגן"

"את כבר יפה" ליאו מרים ומנשק אותי.

"ניסיון יפה. אבל כל האייליינר שלי הרוס"

"את לא צריכה אייליינר"

"אתה כזה קיטשי"

"תמיד"

אני מחייכת.

"אז לכי ותיראי עוד יותר יפה בשבילי, אם זה אפשרי"

"חנפן" אני מנשקת אותו.




אהבתם? פרק שתיים עשרה