סוכנות הזמן- פרק שלוש עשרה

שלום לכם קוראים בלוג יקרים.
אז מולכם כתב פרק 13 של הסיפור "סוכנות הזמן".
 (פרק ראשון, פרק שני, פרק שלישי, פרק רביעי, פרק חמישי, פרק שישי, פרק שביעי, פרק שמיני, פרק תשיעי, פרק עשירי, פרק אחת עשרה, פרק שתיים עשרה)
קריאה מהנה:

פרק 13:

אני משתחלת מתחת לשמיכה ושיערי מתפזר על הכר סביבי. יום ההולדת היה נפלא, אני מצלמת את עצמי במיטה ושולחת להדפסה לבוקר- מזכרת מהיום הזה.

'את במיטה?' אני מקבלת הודעה בצ'אט מליאו.

'כן, למה? מקנא בדובי שלי?'

'כן, הו כן'

'חבל'

'אז איך היה לך היום?'

'באמת צריך לשאול?'

'זאת הייתה שאלה רטורית'

אני שולחת לו סמיילי צוחק.

'מה את חושבת על מחר? נבריז מפגישת הצוות ונלך לשתות קפה?' הוא שולח ביחד עם סמיילי- נשיקה.

'רוב אמר שזה חשוב...'

'ואם רוב היה אומר לקפוץ מהגג?'

'הייתי חושבת שחייזרים השתלטו על הגוף שלו וזורקת אותו מהגג'

'אז אנחנו לא מבריזים מחר?'

'מצטערת, רק היום יצאתי. וזאת גם המשמרת של ורנון מחר- לא כדאי! (אלא אם אתה רוצה לגמור כמו מייק, מנקה מגשים)'

'אפרופו מגשים...'

'כן?'

'עזבי, אני אספר לך מחר...'

'עכשיו אתה משאיר אותי במתח?'

'ברור' הוא שולח סמיילי צוחק 'לילה טוב, ג'ואי. מקווה שהיה לך יום הולדת שמח' וסמיילי- נשיקה.

'לילה טוב' אני שולחת סמיילי ישן ומכבה את המחשב.

פגישת הצוות מחר תהיה כמובן על לוסי, לא צריך להיות גאון בשביל לנחש. אני מכבה את האור ונשכבת על הכר שוב. ואחרי כמה דקות גם נרדמת.

השעון המעורר שלי מעיר אותי בקולות תרנגול- הצליל היחיד שיכול להעיר אותי- בשעה 9:00 בבוקר. הטלפון הנייד מראה הודעה מלפני עשר דקות 'ארוחת בוקר בקפיטריה!!' מאנדרו. אני קמה ופותחת את התריס בחלון, זה לא עוזר כל כך לתאורה בגלל השמיים האפורים בחוץ, אז אני מדליקה גם את המנורה ופונה לבחור בגדים- ג'ינס וחולצה כחולה- האיפור הרגיל, שיער פזור, והז'קט הלבן. עוד הודעה מאנדרו 'אני גומר לך את כל הדגנים'

'דגנים? בקפיטריה? קרה משהו?' אני שולחת, מופתעת לחלוטין.

'בואי ותראי'

'אני באה' דלת החדר נסגרת מאחורי ואני נכנסת למעלית ביחד עם שני מתלמדים וסוכן.

קומה 55- ק' חצי מלאה בשעה הזאת ואני מוצאת את ליאו, אנדרו ומייק ליד השולחן הקבוע של הצוות הלבן.

"אז ככה" אנדרו משרטט על נייר כמה קשקושים בעוד הוא מכניס כף דגנים בחלב לפיו.

"ככה מה?" אני שואלת ומתיישבת בין ליאו למייק.

"התוכנית" הוא משיב, כאילו זה מובן מאליו.

"אני רעבה"

"ביקשתי משלוח, דגנים וחלב" אומר ליאו ומכניס גם הוא כף מלאה לפיו.

"מקורי" אני מחייכת אליו ולוקחת ממרכז השולחן קערה ומכינה לעצמי ארוחת בוקר. ארוחת בוקר סטנדרטית בקפיטריה של הסוכנות היא בדרך כלל חביתה קרה, אבל לא כשיש את ליאו והמוח המקורי שלו.

הארוחה נהדרת, והג'לי לקינוח נגמר בתוך חמש דקות.

'סיימתם את הארוחה הנחמדה שלכם?' שלושתנו מקבלים יחד אסמס מרוברט.

'כן המפקד' שלושתנו שולחים יחד את אותה התשובה, אומרים להתראות למייק ועולים במעלית עד לקומה 70- קומת אחראים/מפקדים, משהו כמו מועדון לאנשים מבוגרים. לנו יש את הקפיטריה, להם יש את קומה 70- א"מ.

רוברט מחכה לנו ליד המעלית ונכנס בלי לבזבז זמן כשהוא לוחץ על מספר 71- משרדי א"מ.

המשרד של רוב נמצא מאחורי דלת מספר 9 במסדרון קומה 71, והוא מחובר במדרגות לחדר השינה שלו בקומה מעל. כל אחראי/מפקד בעל משרד רשאי לעצב אותו כאוות נפשו. רוב בחר סלון מזמין עם ספות כחולות כהות וכורסה אחת תואמת (אנחנו קוראים לה "כורסת רוב"). בלי שולחן משרדי מאיים, רק סלון, מקרר משקאות קטן ליד הכורסה, ומתוך הרגל מסוים גם קערת סוכריות על שולחן הקפה במרכז. המדרגות הלבנות שעולות בסיבוב לקומת המגורים נמצאות בפינה.

אני חולצת נעליים ליד הספה הקבועה שלי ונשכבת לאורכה, עם הפנים לרוברט, שמרים את המחשב הנייד שלו על ברכיו ומדליק אותו. ליאו נשכב על הספה הקבועה שלו ואנדרו נשכב על הספה השלישית, המאונכת לשלי, ומזיז את בהונותיו קרוב לראשי כדי לעצבן אותי. אני מכה אותו והוא מפסיק, שלושתנו צוחקים.

"התמקמתם?" רוברט שואל ושולף מהמקרר ארבע פחיות קולה וזורק אחת לכל אחד מאיתנו, משאיר אחת לעצמו.

"מה רצית, המפקד?" אנדרו שואל ותומך את ראשו ביד אחת, פותח את הפחית עם היד השנייה. אני נשענת אחורה, חצי מתיישבת, ופותחת את הפחית שלי. ליאו עושה כמוני.

"רק כמה עניינים מינוריים." הוא לוגם מהקולה שלו ולוחץ על כמה לחצנים במקלדת. "כידוע לכם, הצטרפה סוכנת חדשה..."

"כן, ומצרפים אותה אלינו..." אני משלימה ולוגמת מהפחית שלי.

"רוב, אנחנו לא טיפשים" ליאו מסכים איתי.

"אני יודע" הוא מחייך מאחורי המסך וממשיך "לוסינדה תהיה בתקופת ניסיון קטנה איתנו, לא משהו מאוד רציני. פשוט רוצים לראות איך היא תשתלב בחיי החברה וההתנהלות בסוכנות, איך היא מתמודדת עם עבודה בצוות ודברים כאלה בגלל שהיא לא עברה את ההסמכה שלה בסוכנות עצמה."

"ואז..." אנדרו מדרבן אותו.

"אם היא תצליח והכול יהיה בסדר, היא תישאר, אם לא אז לא."

"ומה אתה רוצה מאיתנו?" אני שואלת.

"רק... אל תקשו עליה. זה הכול."

"אנחנו? לעולם לא" ליאו מחייך בעידוד.

"רק רציתי להבהיר את הענייין"

"עוד משהו?" אני שואלת. ואז, כאילו זה היה סימן מוסכם, נשמעת דפיקה בדלת והיא נפתחת באוושוש. לוסי עומדת בצידה השני.

"היכנסי לוסינדה" רוב מחייך "אני נשבע שזו לא הייתה כניסה מתוכננת..." הוא אומר לנו.

אני מקפלת את הרגליים שלי, מפנה ללוסי מקום לשבת. היא מתיישבת על קצה הספה ורוב מציע לה מיץ תפוזים, קולה, או סוכרייה.

"מיץ תפוזים בבקשה" היא אומרת בשקט והוא מושיט לה פחית.

"רוב, היא חדשה! ככה אתה מתנהג?" אני נוזפת בו.

"אה, נכון... שכחתי." הוא מושיט לה גם קשית מהחבילה שהא שומר לאירועים מיוחדים.

"אהה... תודה... אני חושבת..." אני עונה ומחליקה את החצאית שלה.

"לא הלכת לאיבוד?" רוב שואל.

"לא, ההוראות שנתת לי היו מדוייקות ו... אני לא חושבת שאפשר להתבלבל פה... תודה"

"אתם רואים, ילדים? זה נימוס." הוא אומר לנו ושלושתנו גונחים בתשובה, מחייכים על הניסיונות שלו לגרום לה להרגיש בנוח. זה היה ככה גם איתנו, פחות או יותר. ואנחנו הסיבה שהוא מציב קערת סוכריות. אנחנו והכתבה שהוא מצא באינטרנט על ילדים וסוכריות- דרך להצלחה. והיינו בני 14 כשהוא הכיר אותנו.

"על מה את חושבת, ג'ו?" ליאו שואל.

"על הגיל של הסוכריות האלה" אני עונה בחיוך ורוב צוחק.