אז הפרק השני לא היה הצלחה מסחררת כמו הפרק הראשון, אבל החלטתי להמשיך. קריאה מהנה:
פרק 3:
"יורדת מהכרכרה, מחזיקה לו ביד, מחייכת. מחייך
בחזרה." אנדרו מעדכן אותנו. אותי, למען האמת. ליאו נמצא לידו ולרוברט יש את
המצלמות. אני היחידה שלא רואה מה מתרחש. שונאת את זה.
"אנחנו לוקחים את הסוסים לאורוות, תסתדר עם מבט
מלמעלה, רוב?" אני שומעת את הקול של ליאו ומחייכת.
"יוצאת" אני אומרת ויוצאת אל רחבת הכניסה, היכן
שהסוסים מובלים בידי ליאו ואנדרו, והנסיכה והאדון מה- שמו הצעיר מחזיקים עדיין
ידיים ומסתכלים אחד בעיני השנייה. אני עדיין די שונאת אותו. הנסיכה יפה, אין ספק.
יש לה שיער שחור וחלק שמוחזק צמוד לראשה בתסרוקת מורכבת ועיניים תכולות. עורה בהיר
מאוד, והיא נמוכה רק במעט מהאדון הצעיר. כשאני מסתכלת עליהם ככה, מרחוק, הם נראים
לי כמו זוג משולם, כמו בסרטים קיטשיים.
"הוד מעלתך" האדון מתחיל לומר לה משהו.
"קרא לי לוסי" היא מחייכת אליו.
"אז את יכולה לקרוא לי הנרי" הוא מחייך אליה
בחזרה "בכל אופן, ברוכה הבאה. זו ג'ורג'יה" הוא מסמן לי להתקרב
"והיא תהיה משרתת האישית שלך בזמן שהותך פה"
אני מתקרבת וקדה אליה "הוד מעלתך".
"תודה לך, זה מאוד אדיב מצדך, הנרי"
"בשבילך הכול, לוסי" הוא נראה ממש מאוהב
"ג'ורג'יה, קחי את הוד מעלתה הנסיכה לוסינדה לחדרה" הוא אומר לי,
וכשהנסיכה מתרחקת מעט הוא מרשה לעצמו לדבר איתי "הכול היה בסדר, בדיוק כמו
שאמרת" הוא לוחש.
"תמיד פה לשרתך, אדוני"
הוא מתרצה ואני מתקדמת אל הנסיכה "בואי אחרי, הוד
מעלתך. אראה לך את חדרך"
"הו, תודה לך, ג'ורג'יה" היא מחייכת.
אני מובילה אותה כמחצית מהאחוזה אל מערכת החדרים שהאדון
המבוגר החליט להסב לחדריה. יש שם כבר מצלמות, כמובן.
"תרצי משהו, הוד מעלתך?"
"רק לנוח מעט, אחרי המסע המפרך" היא מפהקת.
"כמובן" אני מתחילה להסיט את הוילונות הכבדים
בזמן שהיא חולצת את נעליה ליד המיטה. אף פעם לא הבנתי למה, גם בספרים, הם אומרים
שהם עייפים אחרי מסע כזה. הרי לשבת בכרכרה זה לא דבר מעייף בכלל.
"אמרי לי, ג'ורג'יה" היא אומרת
"כן, גברתי?"
"מנין השם הזה? זהו לא שם למשרתת..."
"אוה, אממ..."
"קדימה, יש לי זמן"
קדימה ג'ו, תחשבי. "אני לא יודעת..." נפלט לי
מהפה ואני כמעט שומעת את רוב מניד את ראשו בתסכול- אי אמונה ועוד כמה רגשות כאלה.
"מה כוונתך?"
"ובכן... אני יתומה, ו... הוריי לא יכלו לספר לי למה
בחרו בשם הזה כי הם, טוב... מתים"
"אוה, זה עצוב כל כך" היא מנגבת דמעה מזווית עינה
"ואת נערה יפה כל כך, עדינה כל כך"
אני שותקת, יפה- בסדר. עדינה?
היא מפהקת שוב.
"אני מבקשת את סליחתך, גברתי. את בוודאי עייפה. לא
אפריע לך יותר עם סיפורים עצובים מיני אלה. את צריכה עוד משהו?"
"אממ..."
"שינה ערבה" אני קוטעת אותה ויוצאת במהירות
מהחדר. דמעה מצליחה למצוא את דרכה במורד לחיי.
תאונת דרכים מסריחה, זה מה שקרה כשהייתי בת שלוש- עשרה. ובעוד שבוע אצטרך לעמוד
מול ג'ורג'יה הקטנה, ולהגיד לה הכול.
אני הולכת במורד המסדרון.
"ג'ו, תתרכזי" אני שומעת באוזנייה.
"עוד שבוע, ליאו. עוד שבוע אחד מסריח." אני חובטת
בקיר.
הוא שותק. לא יודע מה להגיד. ואנדרו גם, הוא לא מבין. הוא
נולד וגדל בסוכנות, הוא לא צריך להגיד לעצמו "הי, ההורים שלך מתו. אבל אל
תדאג."
כי אנחנו כן.
אתם מבינים, אי אפשר להיות חלק ממשהו סודי כל כך כמו נסיעה
בזמן כשיש לך משפחה. לכן לוקחים את חסרי המשפחה. ומי יותר טוב למשימה מיתומים בני
שלוש- עשרה, שעדיין מלאים בעצב על הוריהם וכעס על כל העולם?
עוד פאקינג שבוע.
וזה פרדוקס מיותר. פשוט מיותר. והם חושבים שזה יחשל אותנו,
יעשה אותנו חזקים.
כל מי שעשה את זה חזר שונה. חזק יותר? לא. עצוב יותר. הרבה
יותר.
מנהלים מסריחים, לא מבינים כלום ויודעים עוד פחות.
"ג'ו, משימה." אנדרו אומר בשקט, לא רוצה להרגיז
אותי ואת ליאו.
"כן" אני אומרת "משימה"
"זאת ג'ו שלי" אני שומעת את רוב מחייך
"ואתה, ליאו?"
"בסדר, בואו נגמור עם זה"
"יופי שניכם. ממשיכים"
"הנסיכה הלכה לישון, היא נרדמה, רוב?" אני שואלת.
"היא שוכבת במיטה ולא זזה, כפי הנראה ישנה" הוא
משיב.
"או מתה" אומר אנדרו
"לא מצחיק"
"הכול תלוי במשתה היום בערב" אומר ליאו.
"אני באה לפגוש אתכם באורוות" אני אומרת.
"מעולה, כבר התחלתי להתגעגע"
"רק התחלת?" אני מתחילה ללכת לכיוון האורוות.
"אנחנו מדברים עכשיו..."
"עם זה שאנחנו מדברים, אני מתגעגעת אליך"
"אוהב אותך"
"תשמור את הרגשות האלה לנשיקה"
"שומר, צורב לדיסק"
אני מגיעה והוא מחבק אותי תוך כדי נשיקה.
"אתם מגעילים" אומר אנדרו.
"לך לעוט על מישהי, ג'ינג'י, אנחנו לא אנשים
מתחשבים" אומר ליאו ואז חוזר לנשק אותי.
"אני פשוט מחכה למישהי המתאימה"
"אתה? כן, בטח" אני אומרת בזלזול וחוזרת לנשיקה
שלי.
"הלו! ימי ביניים! אפילו את אמרת שהכול פה מסריח"
"אז אתה מודד אותן על פי הריח?" ליאו מרים גבה
ומחייך.
"וניקיון"
"בא לי מקלחת" אני אומרת.
"אמבטיה" אומר ליאו.
"ג'קוזי" ממשיך אנדרו ומתקרב אלינו.
"בריכה"
"ארטיק"
"גלידה"
"פנקייק בשבת בבוקר"
"עם סירופ מייפל"
"ותותים, ובננות חתוכות יפה"
"וקצפת"
"עוגה"
"יום הולדת!" אני חושבת על יום ההולדת שלי, שבשנה
שעברה ביליתי בתקופת האבן. ומה קיבלתי כמתנה? לא צריך לנחש אפילו. זאת הייתה אבן.
טוב, קדימה. תצחקו. אבל ליאו מצא חלוק נחל "כחול כעינייך", כמו שהוא
אמר, וכשחזרנו הביתה הוא השחיל לי אותו על חוט. אני שולחת יד אל השרשרת בחיוך.
"אני מצטער להפריע למשחק האסוציאציות המלבב שלכם, אבל
בשביל לקבל את כל אלה כדאי לכם להתרכז במשימה."
השעון מצלצל אחת- עשרה. "נו קדימה, רוב! טיפה ליהנות.
יש עוד זמן וגם לאף אחד מאיתנו אין עבודה עכשיו" אומר אנדרו ונשען על הקיר
בשילוב ידיים, מפנה את ראשו לתקרה בה מותקנת המצלמה.
"ג'ורג'יה, גם לך אין עבודה?"
"ממילא אני מתפטרת מחר, מה זה משנה?"
"הנסיכה, היא מצלצלת בפעמון" הוא אומר לי.
"אוחחח" אני אומרת ומנשקת את ליאו שוב, מחזיקה את
לחיו המחוספסת תוך כדי. "נתראה אחר כך"
הוא מושך אותי אליו לעוד נשיקה אחרונה.
"ביי, נסיכה"
