הבחירה

  

אני שמחה לבשר לכם כי את הספר "הבחירה" מאת אלי קונדי שהתחלתי ב4 במאי סיימתי אתמול (סוף סוף). ותכף תדעו למה לקח לי כל כך הרבה זמן.

רקע לסיפור:

בעולם עתידני, בחברה סגורה ומושלמת, יש חוקים ברורים והכול עובד על סטטיסטיקות. האוכל, העבודה, המוות, האהבה. הכול מנוהל, אין חריגות.

על מה מסופר?

קאסיה חיה בעולם הזה. היא אוהבת לחיות בעולם הזה. היא עומדת לקבל עבודה טובה והיא הותאמה אל חבר הילדות שלה, זאנדר, שהיא באמת אוהבת. אבל טעות אחת משנה את דרך ההסתכלות שלה על חייה. היא שמה לב אל קי, בדרך שונה ומסתורית. ונמשכת אליו מסיבות משונות ומסתוריות. היא נקרעת בין שתי אהבותיה, האחת בטוחה והשנייה מסוכנת.

בקיצור:

עכשיו אני יכולה להגיד לכם שהתחלת הספר ואמצעו היו קיטשיים למדי. ואם לומר את האמת, ממש המאיסו עלי את הקריאה. אבל ממש. אני פשוט לא יכולתי, כל משפט היה דרמתי ומוגזם. אז פשוט הפסקתי ועברתי לספרים אחרים. והספר הזה פשוט שכב שם, ליד המיטה שלי, בלי יעוד וצורה. עד לפני כמה ימים, שאחותי הזכירה לי אותו. המשכתי וגיליתי שהוא נהיה יותר ויותר טוב.

מכירים את הקטע ששומרים את הטוב לסוף? אני לא אוהבת ספרים כאלה. זה כמו... (וחשבתי על הדימוי הזה הרבה אז תקראו טוב) כמו יום יבש וחם ואז פתאום, מגיע משב רוח קריר, אבל ממש כשאתה גוסס מחום. כל הספר משעמם וקיטשי ורק הסוף ממש טוב.

 ועכשיו השאלה המתבקשת: 

האם שווה לקרוא את כל ההתחלה והאמצע המשעממים? האם זה שווה את זה?

כן.

הו, כן. זה שווה את זה.

קראתי את הסוף מאוחר בלילה והתמלאתי בצמרמורות ורעד חלש, עיניים מעורפלות ורצון עז להמשך.

נדמה שרק בסוף הספר הסופרת גילתה שמשפטי סיום הפרקים שלה קיטשיים כל כך, והיא כתבה את המשפט הסופי פשוט יותר. כל המוסיף גורע, לא היה שום צורך במשפט דרמתי בסוף הספר. הסוף עצמו היה נהדר, בדיוק מה שצריך, מפתיע וסוחף.

לגילאי... 13? ומעלה.

ציון:

התלבטתי לפני כן בין שלוש וחצי לארבע סימניות. עכשיו אני יודעת שהסוף, רק הסוף, שווה חמש. אבל אני מבקרת פה את כל הספר ולא רק את הסוף, אז:

ארבע סימניות ועדיין מתלבטת

נכון שעכשיו ממש סקרנתי אתכם בנוגע לסוף?

ספיר