בזמן שאני קוראת את הספר האחרון שיגמור לעד את סיפורו של פיץ, יש לי ספקות ומחשבות. כל חלק ממה שכתוב פה נכתב בחלק אחר בהתקדמותי בספר, עד שהגעתי לנקודת האל-חזור בה אני יותר מדי מתקדמת בשביל להמשיך או לעצור.
אי פעם קראתם ספר שיש בו משהו כמו "העולם עומד להיחרב עוד יומיים!!" (זה לא ככה בספר), אבל בעצם יש עוד 400 עמודים?
בספרי ריק ריירדן למשל, יודעים שאיכשהו הם יחזרו, ויצליחו. ואצל רובין הוב? אני לא בטוחה כל כך. אני לא בטוחה בכלום. אני לא בטוחה שאני בעצמי אצליח להחיות אחרי שזה יגמר.
צמרמורת. ועוד. ועוד צמרמורת.
איכשהו, בכל פעם ופעם, רובין הוב מצליחה לקחת אותי איתה, להתנתק מהעייפות, מהחום, מהעולם, ולחיות את העכשיו באופן הכי נכון, והכי מבלבל. אני לא מצליחה לחשוב. בסדרה של "הרואים למרחק" זה היה מדהים- איך זה יכול להיגמר בכל-כך מעט עמודים?! יש ספרים מעולים שזה קורה בהם. אבל אני חושבת שלקראת סוף הסדרה השנייה, "האיש הזהוב", קרתה לי הצמרמורת החד-פעמית הזאת, שבה יש יותר מדי עמודים ופחות מדי זמן. איך? למה? מה קורה פה לעזאזל?
אני חיה בעכשיו שמתמשך בין לילה ללפנות בוקר, בין היום למחר, או אתמול להיום.
והעכשיו שלי צריך להימשך.
נשימה עמוקה ועוד אחת.
אני במרחק פרק זמן אחד. פרק יחיד, בודד ונפלא מסוף החוויה של החיים וההרפתקה בהתגלמותם הטהורה. או במילים אחרות- בעוד 20 עמודים פיץ ועולמו ימצאו את מקום משכנת הנצחי בזיכרון שלי (ובתקווה שגם על המדף שלי), ולא מול העיניים שלי. בעוד 20 עמודים זה ייגמר.
אני רוצה לשקוע בשקט.
אי פעם קראתם ספר שיש בו משהו כמו "העולם עומד להיחרב עוד יומיים!!" (זה לא ככה בספר), אבל בעצם יש עוד 400 עמודים?
בספרי ריק ריירדן למשל, יודעים שאיכשהו הם יחזרו, ויצליחו. ואצל רובין הוב? אני לא בטוחה כל כך. אני לא בטוחה בכלום. אני לא בטוחה שאני בעצמי אצליח להחיות אחרי שזה יגמר.
צמרמורת. ועוד. ועוד צמרמורת.
איכשהו, בכל פעם ופעם, רובין הוב מצליחה לקחת אותי איתה, להתנתק מהעייפות, מהחום, מהעולם, ולחיות את העכשיו באופן הכי נכון, והכי מבלבל. אני לא מצליחה לחשוב. בסדרה של "הרואים למרחק" זה היה מדהים- איך זה יכול להיגמר בכל-כך מעט עמודים?! יש ספרים מעולים שזה קורה בהם. אבל אני חושבת שלקראת סוף הסדרה השנייה, "האיש הזהוב", קרתה לי הצמרמורת החד-פעמית הזאת, שבה יש יותר מדי עמודים ופחות מדי זמן. איך? למה? מה קורה פה לעזאזל?
אני חיה בעכשיו שמתמשך בין לילה ללפנות בוקר, בין היום למחר, או אתמול להיום.
והעכשיו שלי צריך להימשך.
נשימה עמוקה ועוד אחת.
אני במרחק פרק זמן אחד. פרק יחיד, בודד ונפלא מסוף החוויה של החיים וההרפתקה בהתגלמותם הטהורה. או במילים אחרות- בעוד 20 עמודים פיץ ועולמו ימצאו את מקום משכנת הנצחי בזיכרון שלי (ובתקווה שגם על המדף שלי), ולא מול העיניים שלי. בעוד 20 עמודים זה ייגמר.
אני רוצה לשקוע בשקט.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה