סוכנות הזמן- פרק עשירי

אם לומר את האמת, ניסיתי לדחות את פרסום הפרק העשירי (!!!) בסיפור "סוכנות הזמן", בגלל שנתקלתי בכמה שינויים בעריכה. הבעיה העיקרית היא שאם אני לא אערוך את הסיפור בצורה הנכונה, הוא יהיה קצר מדי, אז אני צריכה לערוך אותו בצורה מסוימת כדי שיהיה ארוך יותר. וזה מוביל לבעיה השנייה- אני שונאת לערוך.
אבל אני אסתדר, אחרי שאתמול פשוט ישבתי וחשבתי מול דף הוורד החצי ריק. ויהיה סיפור.
(פרק ראשון, פרק שני, פרק שלישי, פרק רביעי, פרק חמישי, פרק שישי, פרק שביעי, פרק שמיני, פרק תשיעי)

פרק 10:

"אתה בטח צודק" אני אומרת.

הוא יוצא מהמעלית בקומה שלו ומחייך "אה, את גם מצלמת לעיתון של לורל?" הוא מסתכל על תיק המצלמה שהבאתי איתי.

"כן, הגיליון האחרון היה די משעמם. אז חשבתי לשלוח לה כמה תמונות"

"אותי תפסו למטה בשבוע שעבר. איך קוראים לו? ההוא... אממ... לא משנה. הוא תפס אותי וגזר עלי ארבעה ימים של עינוי בקפיטריה- לנקות מגשים." הוא מצביע אל עמדת המגשים העמוסה שמאחוריו.

"אז לא נותנים לנו להכין את האוכל. אבל אני לא חושבת שאני רוצה לדעת מה יש בתוכו."

"גם אני לא" הוא אומר. דלת המעלית מתחילה להיסגר.

"אני אראה אותך היום בערב" הוא אומר.

"ביי"

עוד 55 קומות לרדת.
שונאת את זה.
אני מדביקה הזמנה גם בבטן המעלית, על זה לא חשבתי קודם, ומתיישבת בסחרחורת.
כשהמעלית מגיעה לקומת 0-כניסה, אני קמה ומתמתחת. הדלת נפתחת ואני רואה את הגב של אחד האחראים. הוא מסתובב אלי. שיין. אני נאנחת בהקלה. הוא ייתן לי לצאת.

"שלום ג'ורג'יה, יוצאת החוצה?"

"כן" אני אומרת ונותנת לו את התיק שלי לבדיקה. שיין הוא מאלה שחושבים שאם יהיה לנו חופש אז לא נתמרד, הוא מבין אותנו, אבל אסור להוציא ציוד סוכנות מהבניין. בשום אופן. זה החוק הראשון.

"את בסדר" הוא אומר ומחזיר לי את התיק. "מצלמת?"

"לעיתון" אני מהנהנת.

"טוב" הוא מושיט לי שטר של חמישה דולר "קולה בבקשה"

"אוקיי" אני מחייכת אליו ולוקחת את הכסף, הרבה מהאחראים עדיין נשארים עם ההתמכרות המשעשעת לקולה. אני פותחת את המטרייה.

"אל תחזרי מאוחר מדי." הוא מזהיר אותי לפני שאני יוצאת "שלא תצטנני"

"אני אזהר" אני עונה לו ויוצאת החוצה.

הקור מקפיא את לחיי ברגע שדלת הבניין נסגרת מאחורי. רחובות מרכז ניו-יורק האפורים והאהובים. אני שואפת אלי אוויר קפוא ושלג יבש ומתחילה ללכת, סוגרת את המטרייה תוך כדי ומרגישה את השלג על בגדי. לא לקחתי איתי את משנה הטמפרטורה שלי- החוק להוצאת ציוד סוכנות. למרות שהוא נחשב כחצי ציוד פרטי, כמו המחשבים הניידים והבגדים. אבל אני אוהבת את הקור של ינואר.

אני נכנסת לבית הקפה הקרוב וקונה קפה רותח כדי לשרוף את הלשון שלי ומכניסה לכיסי מלאי של שקיות סוכר, נראה שאני גומרת אותן מהר מדי עם כל כוסות הקפה שאני שותה בסוכנות. אני מצלמת דרך החלון את השלג וחושבת על המילים שיהיו בכתבה שלי 'דיווחי חוץ. כתבת- ג'ורג'יה. היום, ארבעה בינואר יום שישי, יצאתי החוצה בקלות יחסית, שתיתי קפה ב"סטאר באקס" וחידשתי את מלאי הסוכר שלי. קר ונעים בחוץ, שלג יבש כמו קלקר ושמי מתכת אפורים. החורף הניו-יורקי רגיל למדי. מינוס שלוש מעלות צלסיוס, אולי טיפה פחות. נצלו את הזמן הנהדר הזה לטיול בחוץ ולאגירת בקבוקי קולה למלאי החורף.

רק היום בצהריים חזרתי ממשימה בקיץ אירופאי במאה החמש עשרה. אתם יכולים לתאר לעצמכם את  השינוי המרענן...'

אני מסתכלת בשעון שלי. השעה רבע לחמש. כדאי שאזדרז. אז אני יוצאת אל עבר הסופר-מרקט.
שם אני ממלאת עגלה בכמויות עצומות של בקבוקי קולה ושקיות צ'יפס- ההתמכרויות של כל ילדי הסוכנות בנוסף להתמכרות המזוכיסטית לג'לי הירוק.

כשאני מסיימת כבר חצי חשוך בחוץ והשעה חמש וחצי. אני מעמיסה על עצמי את 'הסחורה' ומתחילה ללכת בצעדים כושלים את שלושים המטרים המפרידים ביני לבין בניין הסוכנות. אני מסתכלת על הרגליים ולא שמה לב שאני נתקלת במישהו. חצי מהסחורה מתפזרת על המדרכה.

"אוחח... סליחה" אני מסננת, למרות שהוא זה שנתקע בי, ומתכופפת להרים את כל מה שהוא הפיל.

"אני זה שצריך להתנצל..." הוא מתכופף מולי ועוזר לי להרים, מכניס את הדברים אחד- אחד לשקיות.

כשכל הדברים בתוך השקיות הוא מרים שלוש מתוך החמש "אני ראיין, ראיין ויליאם, דרך אגב" הוא מושיט את ידו מתחת לשקיות.

חוק שני. אסור ליצור קשר עם אנשים חיצוניים. יש לנו אויבים, וזה יכול להיות כל אחד.

אני לוקחת מידיו את השקיות ומאזנת אותן בידי, פונה לעבר הבניין ומתחילה ללכת.

"היי, חכי!" הוא מושך בידי ומפיל שתי שקיות.

אני פולטת כמה קללות באיטלקית "אתה חייב להפסיק לעשות את זה" אני מתכופפת שוב ומכניסה את שקיות הצ'יפס לתוך השקית.

"מצטער, לא ענית לי... תגידי, את חדשה באזור?"

"לא..."

"אני לא חושב שראיתי אותך פה... ומה אלה כל הדברים האלה?"

"תגיד, אתה חדש באזור?"

"לא..."

"ומה אלה כל השאלות מעצבנות?"

"מה?"

"פשוט... תן לי" אני שוב מעמיסה על עצמי את השקיות.

"תני לי לעזור לך, בכל זאת הפלתי אותך פעמיים. איפה את גרה?"

אני לא עונה ומתחילה ללכת אל הדלתות הבטוחות של בניין הסוכנות.

'היה איזה מישהו שנתקל בי פעמיים! פעמיים, אתם קולטים? והוא הפיל את כל הסחורה שלי בכל שתי הפעמים האלה.
סוכנים וסוכנות יקרים. אם אתם רואים מישהו עם שיער חום כהה שנכנס לו לעיניים הבהירות שלו, ויש לו כובע מפוספס כחול אדום (כאילו, מה הוא חושב לעצמו?) ומעיל כחול, תתנו לו סטירה ו/או אגרוף ותגידו לו שזה ממני. תגידו לו שזה ממי שהוא נתקל בה פעמיים (הפעם השנייה הייתה בכוונה, אני בטוחה). לא אמרתי לו את השם שלי, תירגעו סוכנים בכירים ואחראים כאלה או אחרים, ואפילו לא נגעתי בו.'

כן, זאת תהיה תוספת מעניינת לכתבת-החוץ שלי.

"היי שיין" אני אומרת, ממהרת להכניס את הסחורה ל"תא" (שמיועד בעיקר למשלוחים) וזורקת אליו בקבוק קולה מאחת השקיות.

"תודה, ג'ורג'יה" הוא מחייך אלי.

"תמיד פה" אני מחייכת בחזרה ונכנסת למעלית, לוחצת על כפתור 55-ק'.




אהבתם? פרק אחת עשרה