סאפיק

היום, יום חשוב מאין כמוהו, סיימתי את "סאפיק", ספר ההמשך של "אינקרסרון" מאת קתרין פישר.

מה יש לי להגיד עליו?

מדהים.

כל כך הרבה דברים מפתיעים ו... סוחפים!!
אין מה להגיד, אחד הספרים היותר טובים שקראתי אי פעם. וכן, יהיו כאלה שיגידו "יש את משחקי הרעב, ויש את הארי פוטר, ויש את דמדומים..." (למען האמת, החור הגדול בהשכלתי הוא בעצם כך שלא קראתי עדיין את "דמדומים" מאת סטפאני מאייר)

וכמובן שיש את פיליפ פולמן שאני מעריצה עד כלות נשמתי, אבל עדיין- סדרת הספרים "אינקרסרון" בהחלט חצתה גבולות של מעבר לקווי הדמיון (לא כמו פיליפ פולמן- גאון עולמי מבחינתי- אבל עדיין...).

דברים שאהבתי:

בתחילת כל פרק יש קטע קטן של אגדות ממסעות סאפיק (מי שהצליח להימלט מאינקרסרון), מכתבים, יומנים ועד כמה וכמה.

הנה אחד מהם שממש ממש אהבתי:

"אני יכול לנשוף עליך אש," נהם זאב המתכת.
"בבקשה," אמר סאפיק. "רק אל תשליך אותי למים."
"אני יכול לכרסם את הצל שלך עד שייעלם."
"זה כלום בהשוואה למים השחורים."
"אני יכול לקרוע את בשרך וגידיך."
"המים הנוראים מפחידים אותי יותר ממך."
זאב המתכת השליך אותו בזעם למי האגם.
הוא התרחק משם בשחייה וצחק.

מכך אפשר להסיק שאני נותנת לו חמש סימניות, לא כן?